זה משהו שכתבתי, אשמח שתתנו ביקורת בונה, ובבקשה אל תעתיקו. השקעתי בזה מחשבות ורגשות אמיתיים.

היי, זוכרת מי אני? את זוכרת את מי שהייתה החברה הכי טובה שלך מגיל חמש עד גיל אחת עשרה? כי אני כבר לא בטוחה. חווינו כל כך הרבה ביחד. היינו הכי קרובות בעולם. תמיד היינו ביחד, והבנו אחת את השנייה כשצריך. תמיד היית שם בשבילי, ואני בשבילך. אבל מה אנחנו עכשיו? בקושי מכרות. אני כבר לא מכירה אותך. אני לא יודעת מי את. אם אנחנו נפגשות במקרה, אנחנו אפילו לא טורחות להגיד שלום. אבל אני כן מתגעגעת אלינו. אני לא אגיד לך את זה, אבל אני מתגעגעת. אני זוכרת את התקופות שלנו ביחד. אני לא יודעת כמה משמעותיות הן היו בשבילך, אבל מבחינתי הייתה להן משמעות ענקית. ואת, את זוכרת משהו מהתקופות האלו? אני זוכרת איך הגענו לכיתה ו', והתחלתי לדבר איתך. אבל במקום שאת תעני לי, מהגוף שלך ענתה ילדה זרה ולא מוכרת. תוך חודשיים הפכת לבן אדם הפוך לגמרי ממה שהיית. איך זה קרה לך? מה קרה לך? מה גרם לנו להתרחק ככה? תגידי לי את. אני לא אגיד שהניתוק הזה הרס לי את החיים ועכשיו אני יושבת ובוכה בלילות. ממש לא. החיים שלי נהדרים כרגע. אבל לפעמים אני עוד נזכרת בך, ומי שהייתה החברה הכי טובה שלי, ונותנת לדמעות לזלוג.