אני טיפה בתסביך

כן
בגלל זה אומרים שהכל מתחיל בחינוך מהבית.
זה מאוד תלוי במה לימדו אותך מהבית כי אם לימדו אותך שאנשים הם רעים אז אתה תתרחק מהם או יהיה לך קשה חברתית מאוד

כשאנחנו קטנים אנחנו כמו ספוג שסופג את כל מה שנמצא בסביבה שלו וככה נבנים פרדיגמות וההרגלים שלנו בסופו של דבר.
כן זה הגיוני, זו המציאות.

בברכה, לחם פיט.

שואל השאלה:
אבל כאילן זה כמו שילדים מפחדים אוטומטית מחושך בגיל 2/3 אתם חושבים שהם היו מרגילים אותם שאור זה מפחיד וחושך לא הם היו חושבים ככה?

כן

בברכה, לחם פיט.

טיפשה משוגעת לא חושב. לא מלמדים תינוק שחושך זה מפחיד, הוא מפחד מתוך אינסטינקט. אם אני אבוא לתינוק עם מסכה מפחידה הוא יבכה מתוך אינסטינקט של פחד ואם הוא היה יכול לעמוד על הרגליים הוא היה בורח לא כי לימדנו אותו זה אינסטינקט

^ לגבי אור וחושך - אני חושה שהפחד מחושך יותר אינסטינקטיבי כי הוא מרגיש שהוא לבד, שאמא שלו , שאחראית לכל צרכיו, לא איתו, וכו'.

לא הכל זה דבר מחונך ונלמד ברמה כלכך קיצונית, יש דברים שכולנו זקוקים להם ברמות שונות בשלבים שונים בחיים והרבה דברים נובעים מתוך זה.

שואל השאלה:
ביישן^
אני לא מדברת על אינסטינקט, אני מדברת על זה שאם אני עכשיו אבוא לילד בן שנה עם בובה רצחנית ומפחידה הוא יפחד אבל אם אני אבוא עם דובי חמוד הוא ייצחק
אז אני שואלת אם זה יכול להיות שאם היינו מרגילים אותו שמתי שהיינו באים עם הדובי הוא היה מפחד כי היינו מרגילים אותו שדובי זה משהו מפחיד ואם היינו באים הבובה הרצחנית צוחק כי הרגלנו אותו שזה משהו טוב או שזה כבר סוג של מולד מה מפחיד מה לא

^לכי תדעי שהוא יצחק מהדובי. הרבה ילדים מפחדים מכל מני בובות, גם כאלה מחייכות.
מה גם שהרבה בובות שילדים אוהבים נראים לי קריפיים לגמרי ויותר קרובים לבובה הרצחנית מלדובי המחייך.
עבור תינוקות, בובות הן חצי מציאות וחצי פנטזיה, והמשחק בבובות מגיע בד בבד יחד עם היכולת של הילדים להתחיל לתקשר באופן סימבולי, באמצעות סמלים.
בעיקרון הייתי אומר שהדבר היחיד שמרכזי אצל כל ילד זה שהוא בוחר כמעט תמיד בובה רכה, ושלא עושה רעשים בלתי צפויים או לא נעימים.