משהו שכתבתי , מה אתם חושבים?

.
במצב הכי פגיע של שנינו, הוא החליט לעזוב. החליט להפסיק לדבר איתי, להתעלם ממני ולהתחמק ממני.
דווקא עכשיו, כשאני הכי צריכה אותו. הוא החזיק אותי. הדביק את השברים. החזיק חזק כדי שלא אפול ואשבר שוב.
אבל הוא עזב. הייתי משחק בשבילו, רק כדי לגרום לה לקנא. והוא עזב.
הוא עזר לי עם אחד הדברים הכי קשים בחיי. ועכשיו, כשזה חזר, הוא לא כאן כדי לעזור לי. הוא הלך, והוא לא יחזור.
אני לא יודעת אם אני רוצה בכלל שהוא יחזור.
זה כואב בלעדיו, אבל אני לא מוכנה שישחקו בי שוב.
אני מתגעגעת. לשיחות שלנו, לצחוקים שלנו. אליו.
מאז שהוא עזב, אין מה שיגן עליי. אין מי שיגן עליי. אני חשופה, אני פגיעה. והוא? מתעלם. לא אכפת לו. כאילו אני לא מכירה אותו.
הוא חזר להיות הוא של פעם. אותו אחד עם המסכות, אותו אחד שהיה כל כך מזוייף. עם החברים הריקים שלו. הוא חזר להיות מי שהם ציפו ממנו להיות,
והוא נטש אותי בדרך.
מאחים נהיינו זרים.
מעניין אם הוא זוכר כשהלכנו בשכבה וחשבו שאנחנו תאומים. מעניין אם הוא זוכר שאני שבורה. מעניין אם הוא זוכר אותי. כי זה לא נראה ככה.