יש לי קטע קצת דיכאוני, מה אתם חושבים?

העצבות הלא מוסברת אוכלת מביפנים, כל יום מחדש , כל פעם בדרך חדשה ולא מסורתית לא מוסברת ולא מוצדקת, אחת יותר מכאיבה מהקודמה לה, וההבאה מכפילה את קודמה. הכאב הלא ממשי שנימצא רק בראשי הקטן והמיתלונן שבהצדקה או שלא בהצדקה.
האדם השמח ומלא החיים שהיה, הלך ,עף לו למחוזות אחרים ומקומו מיתמלא הפער שהשאיר מאחוריו הילדות בחוסר משמעות עמוקה, שהיא חיי. חוסר משמעות שממלאת כל ניק, חור, וחרך קטן ולא נותן לאור להיכנס ולתת תיקווה,תיקווה פשוטה שמגיע לכל אדם, גם כשכוחות חיצוניים, הרוצים רק להכניס קצת אור, טוב ומשמעות לחלל הריק ,הכל חסום עד אפס מקום, הכל אבוד ,ומה אם אוותר? מה אם אחרי הכל אתן לעצמי להישבר? האם למישו יהיה אובדן? האם מישו יזיל דימעה בודדת בכאב איבוד יקר לו? או שהטקס יעבור והימים יחלפו כתמול שילשום?האם לאחר חלוף ימי אבלות, מישהו יזכור, האם מישהו יתגעגע למה שהיה ואיננו. אך אני לעולם לא אדע, מיכיוון שאני, החלש, חייב תמיד לחשוב על האחרים, ועל מה שזה עלול לעשות להם, אם באיזשהו חלום מופרך שמקורו בארץ הפלאות של פיטר פן- יהיה למישו כואב, יהיה למישו כאב דוקר בלב על שאבד לו. ואם החלום קסום בימיוחד, אולי אפילו יהיה למישהו איכפת.
והאנשים טובים, נכון? הלא אני הרע בסיפור הזה, אני זה שפוגע, שמעציב, שלא רצוי. אני הקפטן הוק של הסיפור שהוא חיי, אני זה שרודף אחרי הילדים המיסכנים ברחבי היער, כדי שאוכל ליםגוע להכאיב.
וכל יום מחדש הכאב מגיע ,עם כאבו של אחר, זה שהכאבתי לו בלי שרציתי, בלי שרציתי אי פעם. אבל אף פעם אותי לא שואלין אם רציתי, אם גם לי כואב, כי אני הרע.
אך אין מה לעשות הלא- אני אני ואתה אתה ואת הנעשה אין להשיב.