כשחושבים על זה בסופו של דבר כולנו נמות. אז למה שלא נמות עכשיו?

כדי שעוד נחווה דברים בחיים שלנו.
כל אחד יכול לסיים את החיים שלו עכשיו אבל לדעתי מי שחזק שורד את החיים עד הזיקנה,מביא ילדים ונהנה.

חשבתי את זה הרבה פעמים
בשביל ההנאות הקטנות בחיים

כי זה מוקדם מידי והחיים עוד לפניך

צריכים לעבור חויה כלושהי בחיים

שואל השאלה:
נכון, אבל בסוף כל הדברים האלו ימחקו, הם לא יהיו שווים כלום, כי אנחנו נמות.

כי יש לנו כלכך הרבה להספיק, יש לנו עוד כלכך הרבה לחוות.
אני אישית רוצה למות כשאני אדע שאין לי עןד מה לעשות, כשאני השלמתי את הדברים שאני רוצה להספיק..
כרגע עדיין יש לנו מטרה בחיים

כי יש לי שאיפות בחיים ומטרות שאני רוצה להגשים?
למה כולם פה "בואו נמות כבר עכשיו למה לחכות לגיל 70 הריי ממילא מתים"? איבדתם כל ערך לחיים שלכם.

בסדר אבל למה לא להנות מהם כל עוד את כאן?

שואל השאלה:
עדיין, לא משנה אם נגשים את המטרות האלו, אנחנו בסוף נמות. ואז הם לא יהיו שוות כלום.

שמעי, אם את חושבת ככה, לא מאמינה שמישהו כאן יצליח לשנות את הדעה שלך.. תעשי דברים שאת אוהבת, תפגשי אנשים שאת אוהבת, תנסי להיות אופטימית וחיובית ואני חושבת שאולי תביני שלחיות זה לא כזה חסר טעם.. אני גם הייתי ככה, אישית לי זה היה בתקופה שהייתי בדיכאון (לא טוענת שזה גם אצלך ככה), התחלתי טיפול, התחלתי לשנות דברים, ואני כרגע בלי לפתוח פה, שמחה ומרגישה שיש לחיים שלי משמעות.

אז מה אם זה ימחק? עדיין נהנת!

אז לך תתאבד מה אני אגיד לך?

החברה שלנו, גם החילונית, עדיין שבויה בכל מיני רעיונות דתיים שהושרשו בתודעה של כולנו (לדוגמה, איך אתאיסט עדיין יכול לטעון שיהודי הוא רק מי שאמו יהודיה?). אחד מהרעיונות הללו הוא כמובן חיי נצח בצורה כזאת או אחרת. המחשבה על נצח, בחיבור עם האגו הפנימי של כל אחד מאיתנו, גורם לנו לרצות שמשמעות החיים שלנו תישאר לנצח. יותר חשוב, המחשבה על כך גורמת לכל מה שאינו נצחי להיראות כחסר משמעות. כפי שכתבת, אם נמות בסוף, מה משנה מה עברנו עד אותו רגע? במוות הכל נמחק, ומאבד משמעות. אך האמנם? אחזור לזה. ההבנה הראשונה שיש להטמיע בתוכנו, היא שאין חיי נצח. לא רק לנו, לאף אחד. אין לנו שום ראיה שישנה תודעה נצחית כלשהי. לא רק שחיינו האישיים יסתיימו, גם אין איזה צופה שרושם הכל וזוכר לנצח. כלומר, כל המבט על החיים שלנו אמור להיות שונה - לא זמניות כאן ונצחיות אח"כ, אלא זמניות כאן וכלום אח"כ. זהו, זה מה שיש, כ 100 שנים ביקום, וזהו. משך הזמן שבו יכולים להתקיים חיים ביקום הוא כ 30 מיליארד שנים. זה המון זמן, יותר מכל מה שנוכל לדמיין. ומתוך כל הזמן הזה, קיבלת את אותן 100 שנים בסיכוי הקטן בהרבה מזכיה בלוטו. התנאים שהיו צריכים להיווצר על מנת שכל אחד ואחד מאיתנו ייוולד הם כל כך מורכבים, שהסיכוי לכך שניוולד הוא אפסי מלכתחילה. כבר יצא כך שקיבלנו את החיים הללו, ואם לא היה עבורינו כלום לפניהם, ולא יהיה כלום לאחריהם, אני לא רואה סיבה שלא ננצל את כל הרגעים שיש לנו, עד שיסתיימו באופן טבעי (ובנושא אחר, או עד שאנחנו מבינים שהסוף עומד לבוא בכל מקרה, ונרצה למזער את זמן הסבל שלעיתים כלול בתהליך המוות, דיון נפרד). אז אם אין צופה, ואין חוקים אוניברסליים מובנים מידי יישות כלשהי, בעצם כל מה שקורה בעולם, כל ידע שאי פעם רכשת, הכל הגיע מאנשים אחרים. את יודעת מאיזה עץ לקטוף פרי למאכל ומאיזה לא, בגלל שאחרים כבר בדקו זאת ולימדו אותנו. וכך תעשי גם את במהלך חייך במכוון ושלא במכוון, בפסיכולוגיה זה מושג שנקרא העברה, והוא מתרחש בכל מקרה בכל מפגש בין אנשים, אפילו ללא מלל. אז איך אפשר לומר שלאחר מותנו לא תהיה משמעות למה שעברנו? כולנו כאן לפיסת זמן מסוימת, אבל העולם היה לפני ויהיה אחרי, וכך גם החיים בו. אנחנו עוד חוט שמקשר בין הדורות, ומבצעים את חלקנו באותה "העברה". החיים בעולם תמיד יישארו מושפעים מאיתנו, והמשמעות תעבור איתם. המשמעות היא אינה עבורינו באופן אישי בהכרח, אבל עבור ילדינו, משפחתינו, חברים, שכנים, וכו'.
מצד שני, אם אחרי החפירה הזאת עלה למישהו הרצון להתאבד, אני יכול להבין :)

הרי בסופו של דבר כולנו נקום מהמיטה, אז למה לקחת עוד 5 דקות? -זה כיף.