8 תשובות
כי החברה הכתיבה את זה ככה וזה ממש עצוב
תביאי בוסה כבר
כי אנשים בחברה מקבלים אותך כשונה אם אתה סובל ממחלה נפשית, אז בגלל שאני בתאכלס מזדהה, אז אני עם *חשש* לדיכאון, הפסיכולוגית שלי עשתה לי מין שאלון, ועכשיו אני מחכה לתור שלי עם הפסיכיאטר :)
אני אישית לא מתביישת
אני גם לא חושבת שזה מביישנות אלא מחשש להיפגע מזה.
בנינו אם תצהירי את זה אנשים ישקלו הרבה דברים לגבייך כמו למשל בעבודה או בצבא
אני גם לא חושבת שזה מביישנות אלא מחשש להיפגע מזה.
בנינו אם תצהירי את זה אנשים ישקלו הרבה דברים לגבייך כמו למשל בעבודה או בצבא
אני סובלת מחרדות והתקפי חרדות וזה מלווה אותי ברגע שאני קמה בבוקר ועד הרגע שאני נרדמת בלילה. כשזה קורה מול אנשים הם לא מבינים מה עובר עליי וזה מייאש.
זה פשוט כל כך קשה, זה פחד מוות וזה קשה לי, ואני כן מרגישה שאני צריכה להתבייש בזה כי זה חריג וזה מעיד שהתפיסה שלי היא לא ריאלית, לא ראציונלית, ואנשים מעדיפים להתרחק מזה כדי לא להכניס את החרדה שלי בתור "החברה הנוספת" בחייהם.
זה פשוט כל כך קשה, זה פחד מוות וזה קשה לי, ואני כן מרגישה שאני צריכה להתבייש בזה כי זה חריג וזה מעיד שהתפיסה שלי היא לא ריאלית, לא ראציונלית, ואנשים מעדיפים להתרחק מזה כדי לא להכניס את החרדה שלי בתור "החברה הנוספת" בחייהם.
אנונימית
אני חושבת שהדבר הזה הפך להיות משהו "להתבייש" בו עם השנים בגלל שכשאנשים שומעים את זה ישר הם אומרים "וואי את בסדר?", "שלא תפגעי בעצמך!" "את לא נורמלית" "לכי לטיפול"
וזה הפך לדבר שכביכול לא בסדר, במיוחד בדור שלנו דור האינסטגרם שהכל מושלם ופייק. שונאת את זה. אין מה להתבייש בזה ואפילו יש צורך להעלות את המודעות על זה מכיוון שיש גם בבית ספר ילדים שנראים "מופנמים" ושקטים ואז הילדים הערסים נטפלים אליהם ועושים להם עוד יותר רע ממה שכבר יש להם.
וזה הפך לדבר שכביכול לא בסדר, במיוחד בדור שלנו דור האינסטגרם שהכל מושלם ופייק. שונאת את זה. אין מה להתבייש בזה ואפילו יש צורך להעלות את המודעות על זה מכיוון שיש גם בבית ספר ילדים שנראים "מופנמים" ושקטים ואז הילדים הערסים נטפלים אליהם ועושים להם עוד יותר רע ממה שכבר יש להם.
אני בת 16, יש לי דיכאון קליני ואני לא מתביישת בו.
אבל אנשים מתביישים בחסרונות שלהם, כמו אוטיזם, כי מוציאים את המחלה והבעיה שלהם, שהם סובלים ממנה כקללה פוגענית.
אני בחצי שנה הראשונה אחרי האבחון שלי התביישתי בזה, אבל אז החלטתי שדי וזהו, לא אכפת לי כבר מה חושבים, ופוצצתי את הבועה הזאת של למה לא הגעתי חודש לבית הספר.
זה מוציא אותי שונה שצריכה יחס שונה ומיוחד ואני שונאת את זה כל-כך.
משתדלת להתעלם מאנשים כאלה.
ויש לי גם חרדת נטישה אז בלשון המעטה מורווחת לא יצאתי וזה מה שמעורר בי רחמים וזה למה מתייחסים אליי שונה בבית הספר. אבל אני לא צריכה את היחס הזה.
יש לי חברים טובים שעוזרים לי, חבר תומך, ציונים ממש טובים, אני מנסה להסתכל תמיד על הצד החיובי, אבל מה שכן אני מתאכזבת ומתעצבנת נורא בקלות ויש תקופות שאני פשוט לא רוצה להסתכל על הטוב בחיים.
וזה מה שמוציא אותי "שונה" ו"מעוררת רחמים" ביחס לאנשים אחרים.
שיש לי מחלות נפשיות.
אבל אנשים מתביישים בחסרונות שלהם, כמו אוטיזם, כי מוציאים את המחלה והבעיה שלהם, שהם סובלים ממנה כקללה פוגענית.
אני בחצי שנה הראשונה אחרי האבחון שלי התביישתי בזה, אבל אז החלטתי שדי וזהו, לא אכפת לי כבר מה חושבים, ופוצצתי את הבועה הזאת של למה לא הגעתי חודש לבית הספר.
זה מוציא אותי שונה שצריכה יחס שונה ומיוחד ואני שונאת את זה כל-כך.
משתדלת להתעלם מאנשים כאלה.
ויש לי גם חרדת נטישה אז בלשון המעטה מורווחת לא יצאתי וזה מה שמעורר בי רחמים וזה למה מתייחסים אליי שונה בבית הספר. אבל אני לא צריכה את היחס הזה.
יש לי חברים טובים שעוזרים לי, חבר תומך, ציונים ממש טובים, אני מנסה להסתכל תמיד על הצד החיובי, אבל מה שכן אני מתאכזבת ומתעצבנת נורא בקלות ויש תקופות שאני פשוט לא רוצה להסתכל על הטוב בחיים.
וזה מה שמוציא אותי "שונה" ו"מעוררת רחמים" ביחס לאנשים אחרים.
שיש לי מחלות נפשיות.
אוף וואו מזדהה עם זה