משהו שניסיתי לכתוב (שאני צריכה להגיש כדי להתקבל לפנימיית אומנויות) איך זה?

זה על קטע קריאה, קוראים לו "לא, אתה לא אידיוט"




כבני אדם אנחנו אוהבים קיצורי דרך
אנחנו אוהבים לשתןק, אנחנו אוהבים לשאול את שאלת מהות החיים עוד פעם ועוד פעם.
אפילו שאנחנו יודעים שגם בפעם ה40642 לא תהיה תשובה מוצקת.
אנחנו אוהבים להסיק מסקנות על פי מחשבות צרות שעברו לנו במוח רק למספר שניות.
היצר הטבעי ביותר של האדם הוא לדחות את החיים, וכבר שמענו את הדיאלוג והויכוח הזה, פעם אחר פעם.
האנושות שמעה אנשים צועקים על אופנועים מיליוני פעמים, ובכל זאת, אנחנו ממשיכים וממשיכים לעשות את זה.

להגיד שההיסטוריה חוזרת על עצמה זו אמירה גדולה ומסיבית, להגיד שכולנו בסופו של יום אותו דבר וחוזרים על אותן הפעולות, זה גם כן.
אנחנו מזניחים את התודעה והרצון לשמוע את המשך המשפט.
אנחנו מניחים הנחות גדולות, אנשים קטנים.
בעיני מי שצופה מבחוץ (בהנחה ויש אלוהות מסוימת) אנחנו סתם עוד אנשים שצועקים, מאסנו בחיים.
מאסנו באלוהים.

ואולי זו דרך צרה (אבל ריאליסטית) להסתכל על הכתוב, אבל מי אנחנן שנתווכח עם דרך הטבע?.
לעולם לא נצליח להיות מיוחדים.
כי המורד הזה, כבר היה.
הדיקטטור הזה, כבר כבר טבח.
והילדה הזאת, כבר כתבה.
מאסה.

אנחנו אוהבים לחשוב בתבניות שאנחנו צודקים מראש, אולי זה מוסכמות חברתיות וככה גדלו אותנו.
כשאנחנו תינוקות ומריעים לנו בשמחה וצהלה על כל דבר קטן שאנחנו עושים, אולי זה משנה לנו דפוס מסוים במוח.
זה מוזר לחשוב שגידלו אותנו במעטפת מאוד מסוימת שמשפיעה על כולנו, מעטפת שהוכרחנו לשהות בה עד יומנו האחרון.

ואולי אם יקום יום אחד אדם שישתמש בזה נגדנו, זה יגמר בצורה מכוערת עם המוני גופות וילדים שצורחים להוריהם שיחזרו.
או שזה בכלל משהו שנבנה עם השנים? ואין לנו תשובה.
ואין לנו גם מה לחפש אותה בכוכבים, זו אשליה.
ולפעמים נדמה שאין דרך חזרה מהחור השחור של התבניות החברתיות שאנחנו בונים במו ידינו.
אנחנו יום יום נמצאים בגדר דמות משנית בתוך חיים של אנשים. בורים.
ואנחנו בוחרים להתנהג באותה הצורה, יום יום
ואולי אין דבר שמסוגל לשנות את זה.

וזו מחשבה די עצובה, שככה אנחנו, בני אדם
אבל הדברים הקטנים, האמירות הקטנות, כמו למשל "לא אתה לא אידיוט" גורמות למו לחשוב.
ואולי בעזרת צעדים קטנים.
נצליח לשנות את אותם האנשים, את החיים.