אשמח שתגיבו לחיבור שכתבתי (חיבור ראשון שלי מהסוג הזה, תאמרו לי מה אתם חושבים, מקווה שהצלחתי להעביר את הדברים בצורה

ברורה ושהבנתם את מה שהתכוונתי אליו)
החיבור:
אנחנו אסירים, אסירים של השגרה,
כלואים בתוך כלוב עצום,
איננו יודעים היכן הם בדיוק גבולותיו,
אבל עדיין ככ בטוחים שקיימים.

ישנם סיפורים, סיפורים אודות אנשים גדולים,
אנשים שהצליחו לפרוץ את גבולותיו,
אנשים גדולים, עם שאיפות גדולות.

הכלוב הוא כלוב שקוף, ניתן להביט מעבר לסורגיו,
ניתן לראות מעבר לו, אנשים, אותם אנשים גדולים,
ניתן לראות מעבר לכלוב אושר, אושר אמתי.

בתוך הכלוב חיים אנשים קטנים,
אנשים שעייפו מלרצות ולהיות חופשיים,
אנשים שמסתפקים מלחוות טעימה מהחופש,
מלפרוץ גבולות בתוך הגבולות,
אנשים שניזונים מאשליה.

והאנשים הקטנים המציאו דרך חדשה אל אותו המקום,
דרך עבור אנשים קטנים עם שאיפות קטנות,
דרך שלא מבקשת לפרוץ את הגבולות,
אלא לקדש אותם,
לא לעשות מעשים גדולים,
אלא לספר אותם,
לחיות בצל החיים, אבל באור המוות.
לדרך קוראים "אלוהים",
אלוהי המעשים הקטנים.

והאנשים האלו האנשים הגדולים,
הם לא אלו שמנסים לפרוץ את הגבולות,
הם אלו שבוחרים להאמין שהם לא קיימים,
חיים בצל המוות, אבל באור החיים.