קטע כתיבה אחד החלשים שליי אז תהיו עדינים חח...

שוב אותה נערה זאת יושבת בפינה, מסתכלת על האנשים שהולכים ברחוב.

תמיד נראה כאילו היא בוחנת אותם, כאילו בשבלה כולם שקופים.

חלק נכבד מרכילות העיירה עסק בשאלה האם היא קוראת מחשבות.

בנו של האופה הבחין בנערה הזאת.

היא סיקרנה אותו.

אף אחד לא ידע מי היא, למה היא יושבת שם בפינה, ומי ההורים שלה.

הוא תמיד תהה מה הייתה עושה אילו רק היה פונה אליה.

אבל הוא אף פעם לא עזר אומץ, מכיוון שידע שאם יפנה אליה כל הפנטזיה תהפוך למציאות, המציאות שכל כך חשש שתאכזב אותו.

והנערה הייתה יושבת יום יום בפינה, מתבוננת באנשים העוברים בכיכר וביונים החוטפות את פירורי הלחם שהילדים הקטנים זורקים.

"הקטנים כל כך שקופים" הייתה מחייכת לעצמה.

ובנו של האופה, היה רואה את החיוך הזה, ותוהה, האם עליו חשבה?

הוא היה נותן כל כך הרבה בשביל לדעת למה העיינים שלה עצובות תמיד.

היא ידעה שהיא יפה, שהוא חושב עליה, שכולם מדברים עליה.

זה פשוט ממזמן הפסיק לעניין אותה.

היא אף פעם לא הבינה למה היא ממשיכה עם זה, אך בכל זאת, בכל פעם שהגיע הלילה, היא הרגישה קמצוץ של תקווה.

לרגע אחד.

רגע כל כך יפה.

וזה מה שהחזיק אותה בחיים.