החיים שלי נוראיים?

פעם הייתי מאוד מקובלת כזאת,זאת מילה שיטוחית אבל פשוט הייתי מתחברת לאנשים בכלום זמן לדעתי.היה לי קל לדבר עם אנשים ולפתח שיחה והייתי אהובה על כולם כזה..וממש דומיננטית בכל מקום.ואז מתישהו זה השתנה והייתי בטוחה שיש לי חרדה חברתית,אבל אני לא יכולה להגיד בוודאות,אני לא יודעת.יש לי חברה אחת בבית ספר,שאנחנו לא יוצאות כמעט בכלל..אני ממש בודדה,מאוד,ולפעמים אני בוכה בגלל זה.טוב לא לפעמים,כל הזמן,זה כל מה שאני חושבת עליו,שפעם הייתי אחרת ומשהו השתנה.ביקשתי מההורים שלי פסיכולוגית עד כדי חפירה כי אני לא מסוגלת יותר,אני פוחדת להתגייס כי אני יודעת שאני אסבול גם שם,מהמסע ישראלי ברחתי ביום הרביעי מרוב שהרגשתי רע ולבד ובכיתי כל הזמן כי הרגשתי לבד.ההורים שלי אמרו שכל טיפול זה 400 שקל וזה יקר,והם ידברו עם הביטוח או משהו.ואני יודעת שזה בחיים לא יקרה כי הם לא זוכרים כלום וגם כשאני אומרת להם ומזכירה ומרגישה חרא על זה שאני מתחננת מהם לעזרה הם מתעלמים.אני שונאת לקום בבוקר,אין לי קשר עם אף אחד אחר בשכבה שלי,אני מנסה להבריז ולצאת מהבית ספר בכל הזדמנות.איך החיים האלו נשמעים?