7 תשובות
נוטה להסכים.
כמו שכתבתי בתשובה לשאלה אחרת

אני כותב לא מעט על ההשחתה הרוחנית של הימין הישראלי תהליך שאני מבכה ומנסה בכל כוחותיי הדלים להיאבק נגדו. זהו מאבק נואש, אולי אבוד מראש, ויכולתי לתרום לו ממילא מצומצמת למדיי. אינני פוליטיקאי , איש ציבור או מחנך : המקסימום שביכולתי לעשות הוא להשתדל להפיץ בציבור רעיונות טובים ומועילים ולהילחם ברעיונות גרועים ומזיקים. עד לא מכבר, קווי המערכה שבה נטלתי חלק היו ברורים למדיי: בני הפלוגתא שעמם התווכחתי היו ליברלים פרוגרסיביים, סוציאליסטים ורדיקלים מסוגים שונים (ויש לא מעט סוגים). והנה, לאחרונה אני מוצא עצמי נלחם מלחמה אחרת לגמרי, והיא אינה מכוונת נגד הדלוזיות האידיאולוגיות הרווחות בצד השני של המתרס הפוליטי, אלא דווקא נגד הרעיונות המשוקצים שהיכו שורשים בתוך המחנה שעמו אני מזדהה. זו מלחמה כפוית טובה אבל הכרחית, מפני שאינך יכול להצדיע לדגל המתנופף מעל מאורה של זאבים וזה, לצערי, תיאור הולם של חוגים מסוימים בימין הנתונים תחת השפעה אינטלקטואלית רעילה.

קחו, לדוגמה, את משנתה של איין ראנד.

כבר כתבתי פה על התיעוב העמוק שאני רוחש לגברת ולמפעלה הספרותי וההגותי, ולא נקטתי לשון מרוסנת במיוחד כדי להביע את דעתי בעניין. ואולם, כפי שקורה לא אחת, התריסו נגדי שאני כן, הנה זה בא "מתנשא" , שאני כרוך מדיי אחרי תיאורטיקנים יומרניים (שמו של ז'יז'ק חוזר ונשנה) ומתעלם מתרומתה של ראנד לקידום רעיונות מבורכים, דהיינו הקפיטליזם הגא, הלא מתנצל, ההירואי ממש, שאותו העלתה על נס בעידן שבו רק מעטים הרהיבו עוז לעשות כן. אז היא קצת חד מימדית ונוטה להפרזות, אמרו לי אז מה? נסה לראות את התמונה הגדולה: איין ראנד הייתה בצד הנכון של המאבק בטוטליטריזם ובדיכוי; למרות חסרונותיה, היא נמנית עם בני האור.

איך עונים לסניגוריה כזאת? איך מסבירים לספקנים את הכיעור המוסרי העמוק, הבלתי נסבל, של ראנד ושל משנתה? אולי באמצעות תרגיל מחשבה מוכר באתיקה, הקרוי "הקרש של קרניאדס" (על שם ממציאו, הפילוסוף היווני קרניאדס מקירנה, בן המאה השנייה לפני הספירה).

דמיינו לכם את מצב העניינים הבא: אנייה יורדת למצולות בלב ים, ושניים ממלחיה נקרא להם מלח א' ומלח ב' - מפרפרים עדיין במים, על סף טביעה. לפתע הם מבחינים בקרש הצף לו בין הגלים. הקרש הזה הוא תקוותם היחידה להצלה אך הוא יכול לשאת את משקלו של אדם אחד בלבד. השניים שוחים אליו בכוחותיהם האחרונים, ומלח א' , שהיה קרוב יותר לקרש, מגיע אליו ראשון ונאחז בו. מה נותר למלח ב' לעשות? הוא דוחף את חברו מן הקרש, וגורם בכך לטביעתו. האקט הזה מציל את חייו: מאוחר יותר הוא נמשה על ידי צוות של אנייה שהגיעה למקום. עכשיו, שואל קרניאדס לאחר שתיאר את השתלשלות העניינים, עלינו להחליט : האם ראוי להעמיד את הניצול לרצח, בהתחשב בעובדה שפעל משיקולים של שימור עצמי?

לא מזמן נתקלתי בהתייחסות ל"קרש של קרניאדס" בספרו של ז'יז'ק living in the end times. ז'יז'ק עצמו אינו נוקט עמדה בשאלה, אלא מפנה את הקוראים לדברים שכתב עמנואל קאנט בעניין. "לפי קאנט", כותב ז'יז'ק, " אם מאן דהוא מוצא עצמו לבדו בלב ים עם ניצול אחר של ספינה טרופה על פיסת עץ צפה, המסוגלת לשאת את משקלו של אדם אחד בלבד, השיקולים המוסריים כבר אינם תקפים אין שום חוק מוסרי המונע ממני להיאבק לחיים ולמוות בשורד אחר על מקום ברפסודה; אם אעשה זאת תעמוד לי חסינות מוסרית". הלקח שמפיק ז'יז'ק מן הטיעון הזה חושף לכאורה את הבטן הרכה של האתיקה הקאנטיאנית: היא אינה יכולה להיפטר כליל מן האגואיזם התועלתני חסר הרחמים, המנוגד לחלוטין לרוחה; היא נזקקת לו, ומניחה אותו כחריג "פתולוגי" דומם המקיים את הסדר המוסרי מבחוץ.

ז'יז'ק הוא הוגה דעות מבריק, היודע כיצד לעגן מהלך תיאורטי לא-פשוט בדוגמאות מאלפות, אבל במקרה הזה, אם תסלחו לי, הוא פשוט מחרטט. לא זו בלבד שקאנט לא טען את הטענה המיוחסת לו כאן הוא טען את ההיפך הגמור, וכל שצריך כדי להיווכח בכך הוא (כרגיל) לקרוא את דבריו במקור (ספרו "מטפיזיקה של המידות" , שלא תורגם עדיין לעברית). מנקודת מבט קאנטיאנית, אין ולא יכולה להיות אמתלה מוסרית לנהוג כפי שנהג מלח ב'; מכיוון שמלח א' לא תקף אותו, לא עומד לו טיעון ההגנה העצמית. הוא נטל את חייו של חף מפשע הפרה של חובה אבסולוטית, שאין להצדיקה בשום מצב, אפילו מצב חירום. ואולם, מסביר קאנט, המעשה הזה, שהמוסר והחוק שוללים בתכלית, בכל זאת אינו בר-ענישה. מדוע? מפני שאפילו גזר דין מוות לא יהיה אפקטיבי כנגד דחף השימור העצמי שמכוחו פעל הנאשם. " חוק עונשין מסוג זה לא ישיג את התוצאה המקווה, מכיוון שמשקל האִיום ברעה שאיננה וודאית (גזר דין מיתה) לא יגבר על זה של רעה וודאית (מוות בטביעה)", מסביר קאנט, ומוסיף, כדי להפיג כל אפשרות לאי-הבנה: " המוטו של הזכות מכוח הכורח קובע 'הכורח אינו מכיר בחוק'. אולם שום כורח לא יהפוך דבר אסור לחוקי".

טענתו של קאנט רחוקה אפוא מרחק רב מן הפרשנות המעוותת שנתן לו ז'יז'ק: הוא אינו רואה את מעשהו של מלח ב' כא-מוסרי, אלא כלא-מוסרי במובהק, אף שהוא פוטר אותו מעונש. לגישה הזאת יש מקבילות מעניינות בהלכה היהודית, האוסרת על רצח בכוונה תחילה גם אם הוא נעשה מתוך אונס, גם אם לא עמדה לאדם אפשרות אחרת אם ברצונו לחמוק ממוות. הגמרא מנמקת איסור זה, שהוא בבחינת "ייהרג ובל יעבור", בשאלה הרטורית : "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?" מנין לך שדמך סמוק יותר בעיני אלוהים מדם חברך? שום שיקול של פיקוח נפש אינו גובר על העקרון הזה. והנה, הרמב"ם , הדן בנושא ב"הלכות יסודי תורה", סבור, בדומה לקאנט, שהפרת האיסור ליטול חיים היא מעשה ראוי לגנאי גם בסיטואציה של שימור עצמי, אך אינה בת ענישה: "וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג - הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים; וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם. ואף על פי כן, מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו - ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו - בית דין, אפילו הרג באונס".

נדמה לי שמסקנתם המעשית של קאנט ושל הרמב"ם (גם אם לא נימוקיהם) מתיישבת עם האינטואיציה המוסרית הבסיסית שלנו . יקשה עלינו להרשיע את מלח ב' בדין, מפני שאיננו יכולים לדמיין אדם סביר דהיינו מי שאינו צדיק במעלה הגבוהה ביותר אשר יהיה מסוגל לפעול אחרת באותו מצב עניינים. בה בעת, אדם סביר גם אינו יכול לראות בדחיפת חף מפשע אל מותו מעשה מוסרי, קיצוניות ככל שתהיינה הנסיבות הרלבנטיות.

אבל איין ראנד אינה אדם סביר. לשיטתה, מלח ב' נהג כראוי. הוא עשה לא רק את הדבר ההכרחי, אלא גם את הדבר המוסרי. ברשותכם, אצטט את ראנד בשפת המקור, כדי שלא יאשימו אותי בתרגום מסולף:

"the proper method of judging when or whether one should help another person is by reference to ones own rational self-interest and ones own hierarchy of values: the time, money or effort one gives or the risk one takes should be proportionate to the value of the person in relation to ones own happiness. to illustrate this on the altruists favorite example: the issue of saving a drowning person. if the person to be saved is a stranger, it is morally proper to save him only when the danger to ones own life is minimal; when the danger is great, it would be immoral to attempt it: only a lack of self-esteem could permit one to value ones life no higher than that of any random stranger. (and, conversely, if one is drowning, one cannot expect a stranger to risk his life for ones sake, remembering that ones life cannot be as valuable to him as his own.)"

אתם הבנתם את זה? אנוכיות, בעיניי ראנד, איננה ברירת המחדל של המצב האנושי: היא האידיאל שעלינו לשאוף לו. לכן, מי שאינו נוהג באורח אנוכי, מי שבוחר לתת את נפשו בעבור זרים, נוהג בעצם באורח לא-מוסרי. אם מלח ב' היה פועל אחרת, משיקולים אלטרואיסטיים, ונמנע מדחיפת המלח השני למותו או אז הוא היה ראוי לגינוי. למעשה, היינו צריכים לגנות את בן הבליעל הזה גם אם הוא היה מוותר על מקומו בקרש לטובת אישה הרה, או ילד קטן.

אחזור על דברים שכתבתי כאן בעבר: איין ראנד מנסחת תורה מוסרית התפורה למידותיהם של הגרועים בבני מיננו. היא לא רק מספקת הצדקות להתנהגותם הטורפנית, אלא מעלה אותה על נס. הבעיה במשנתה המוסרית אינה נעוצה בפשטנות של רעיונותיה, אלא ברוע העמוק, הממאיר שלהם. והנה, אנשי עסקים נשבעים בשמה ופוליטיקאים מתוודים על החיבה שהם רוחשים לה. זוהי תופעה מעוררת פלצות: אתיקה של פסיכופטים, המסתתרת מאחורי סיסמאות על "רציונליזם", "ליברליזם" ו"קפיטליזם". אנשים הגונים גם תומכים נלהבים ברעיונות החירות ובכלכלת השוק החופשי חייבים להתנער מן הזוהמה הזאת, לבל תדבק בהם. אני מקווה שעוד לא מאוחר מדיי.
אני עדיין לומד על הפילוסופיה שלה
קניתי את הספר objectivism: the philosophy of ayn rand
כרגע אני לומד על המטאפיזיקה
אני לא יכול לתת לך ביקורת מלאה של הפילוסופיה אבל אני מסכים אם מה שלמדתי עד עכשיו על המטאפיזיקה שלה
אני לא מסכים עם האתיקה האובייקטיביסטית שלה. לדעתי היא כשל נטורליסטי אחד גדול שמנסה לדלג בצליעה על בעיית הראוי-מצוי. הרבה מהמסקנות של התאוריה האתית שלה סותרות את האינטואיציות המוסריות שלי.

עם זאת אני מסכים עם דעותיה לגבי המדינה, לא בגלל הטיעונים שלה בדווקא אלא בעיקר מהצד של רוברט נוזיק.

חוץ משה היא סופרת מוכשרת, בייחוד אהבתי את אסופת המאמרים "קפיטליזם: האידאל", ממרד הנפילים לא ככ התרשמתי.
^אתה יכול להסביר את ההיפותזה שלך?
הצגת טענה כזאת: אם האובייקטיביזם היה מיושם במציאות אז היה עולה דיקטטור.
לדעתי הקשר הזה הוא מקרי ( קונטינגנטי) ולא הכרחי.
היא מאוד חכמה אבל אני נוטה לא להסכים איתה עד הסוף.
גם לא ממש הבנתי איך היא מסתדרת מבחינה אפיסטמולוגית, ובאופן כללי הטענה שיש מוסר אובייקטיבי היא בעייתית אבל עוד לא העמקתי מספיק בהגותה כדיי לחוות דעה ברורה על זה.