מישהו יכול לפרש לי את דעתו לגבי הביטוי "אדם לאדם, אדם האומנם?"

אני חושבת שאדם לאדם אדם זה אומר שאנשים צריכים לעזור אחד לשני, והאמנם ? מרמז שאנשים לא באמת עושים את זה

יש ביטוי ידוע: "אדם לאדם זאב"
זה צוחק על זה

מעניין.
טוב נתחיל מזה שאני אבסס את התאוריה שלי על משפט אחר שתכף אציין אותו אבל קודם נחלק את "אמרה" הזו כי יש פה שתי חלקים ברורים.

1. אדם לאדם, אדם
2. האומנם?
חלק 1:
אז אני מקביל את הביטוי ל"אדם לאדם, זאב"
ביטוי לטיני ותיק עם הקבלה שקל מאוד לראות אבל ככל הנראה משמעות שונה.
הצירוף אדם לאדם מדבר על היחסים בין אדם לאדם אחר ללא הבדל דת גזע או מין וכאשר אנו מצרפים את המילה זאב ניתן להבין שהיחס בין אדם לאדם הוא יחס לא בהכרח חיובי אלא יחס שמתבסס על פחד, חשד ואפילו אימה.
יחס של טורף ונטרף.... הנטרף לעולם לא יתן בו אמון, תמיד יפחד ממנו ויחשוד בו.

אבל באופן מפתיע היחס הוא לא בין טורף לנטרף כי ציירו פה תמונה מאוד כללית של "אדם" ולפחות לראות עיני אחת התכונות הבולטות אצל בני אדם, תכונה שאין שניה לה בעולם החי היא האמפתיה האנושית.

מרביתנו למעט כמה אנשים שככל הנראה מטופלים אצל פסיכיאטרים יודעים לראות להבין ולהרגיש את כאבם של אחרים.
גם אם זה זר מוחלט או חיה במצוקה, פתאום מתעורר לו מעין כאב חד שמחזיר אותנו למציאות ומעורר בנו רגש של דאגה ואכפתיות.
זה רגש שיכול להתעורר גם כלפי האויבים שלנו וזה רק מתאר כמה הוא חזק.

אז כשאומרים אדם לאדם, אדם אני לפחות רואה את זכה כאילו מדובר על מעט אם לא מרבית התכונות האנושיות מטוב הלב התמימות והאכפתיות שלנו כבני אדם.

אבל האומנם?


חלק שני
האומנם?
בצמוד לאותו ביטוי עוצמתי "אדם" אנחנו חוזרים לשאלה של האם כל זה באמת נכון? האם זה מצוי או רצוי?
אנחנו נחשפים לגלות ש"יצר לב האדם רע מנעוריו"
שהאדם רצח, פגע, ניצל כל עוד יכל לעשות זאת במהלך ההיסטוריה ולאת מזה עם ידיים נקיות ללא היסוס.
בלי לשכוח את אלו שעשו את זה בלי להסס למרות שידעו כי יענשו...כאילן עולם בלי חוקים יהיה עולם נוראי ואכזרי אבל רגע הלא משם באנו ובנינו הכל?
הלא אותם רגעים של אור באפלה, רגעים של חמלה דאגה ואהבת חינם עיצבו אותנו כבני אדם ויצרו חברה חזקה בת קיימה?

אדם לאדם, אדם
האומנם?
בסופו של דבר זה לראות עיניכם.