אני לא יודעת אם זה קטע פריקה או סתם מחשבות שצצו לי בראש, אבל אשמח לשמוע את דעתכם.

אני אחת שתגיד את כל האמת בפרצוף, בלי פילטרים שיעשו את האמת יפה יותר ובידיעה שהיא יכולה להיות קשה. והאמת שאת זה קשה לי לומר כי אני יודעת שזו האמת על עצמי, אני מרגישה משוגעת, אבודה יותר נכון. אני מאבדת את עצמי במציאות העגומה הזו ואף אחד לא שם לב ומנסה לעזור, אני צועקת ומתחננת לעזרה אבל אף אחד לא שומע. אני מרגישה את הקולות בראש שלי אומרים דברים ואני לא מבינה אותם כי תכלס, אני לא מצליחה להבין את הרצונות שלי, אז את שלהם?
זה התחיל לאחר שאתה קיבלת את ליבי וריסקת אותו לרסיסים, כי זה מה שתיכננת לעשות מההתחלה. היית החבר הכי טוב שלי ועכשיו אני זרה עבורך. אני לא מסוגלת לחשוב על לעבור לידך ולא לומר לך שלום, או לא לשלוח הודעה כי כואב לי להשאיר אותך רחוק. אני לא יודעת אם לקרוא לעצמי משוגעת או שבורת לב, כי איך אני יכולה להיות שבורת לב, אם ממזמן הלב שלי נעקר מגופי?