16 תשובות
לא
סורי שזה לא עונה על השאלה אבל משום מה אני לא מוצאת את זה בגוגל אז יש מצב לתקציר? זה נשמע מעניין
סורי שזה לא עונה על השאלה אבל משום מה אני לא מוצאת את זה בגוגל אז יש מצב לתקציר? זה נשמע מעניין
אנונימית
שואל השאלה:
אנונימית , זה ספר מאוד מפורסם אם את רושמת בגוגל אפילו יש ערך ויקפדי אני אוסיך קישור .
skyless, מה רדוד באיין ראנד ?
אנונימית , זה ספר מאוד מפורסם אם את רושמת בגוגל אפילו יש ערך ויקפדי אני אוסיך קישור .
skyless, מה רדוד באיין ראנד ?
שואל השאלה:
אין משהו רדוד באיין ראנד גם אם הם לא מתחברים לפילוסופיה ......
אין משהו רדוד באיין ראנד גם אם הם לא מתחברים לפילוסופיה ......
שואל השאלה:
נשמע דיי מופרך , אבל אוקיי.
נשמע דיי מופרך , אבל אוקיי.
שואל השאלה:
esoteric היית ממליץ לי על הספר ?
esoteric היית ממליץ לי על הספר ?
שואל השאלה:
תודה !
תודה !
אני התחלתי לקרוא כרגע אני עדיין קורא
ספר טוב באמת ממש טוב ממה שקראתי עד עכשיו
הייתי ממליץ לך גם לקרוא את המנון
זה סיפור קצר שהיא כתבה לפני כמעיין המתגבר הוא די טוב
ספר טוב באמת ממש טוב ממה שקראתי עד עכשיו
הייתי ממליץ לך גם לקרוא את המנון
זה סיפור קצר שהיא כתבה לפני כמעיין המתגבר הוא די טוב
התחלתי לקרוא. פשוט משעמם. איין ראנד אשה מאוד חכמה עם הרבה רעיונות מעניינים אבל לא הצלחתי לסיים אף ספר שלה היא פשוט כותבת משעמם. (רק אנו החיים היה קצת מעניין אז נשברתי יותר קרוב לאמצע) אני אישית מעדיף לקרוא את המאמרים שלה שיותר נחמדים. הרבה אנשים בכללי לא אוהבים את הפילוסופיה שלה, וכשאני אומר לא אוהבים אני מתכוון שונאים ממש. אני חושב שבגדול היא מאוד צודקת אבל רק עד גבול מסוים שבו היא מתחילה להגיד שטויות. (כמו למשל שיש מוסר אובייקטיבי לחלוטין)
לא קראתי את הספר הנ"ל אך
קראתי שני ספרים שלה ומספר מאמרים
לא אחת כתבתי על התיעוב העמוק שאני רוחש לגברת ולמפעלה הספרותי וההגותי, ולא נקטתי לשון מרוסנת במיוחד כדי להביע את דעתי בעניין. ואולם, כפי שקורה לא אחת, התריסו נגדי שאני כן, הנה זה בא "מתנשא" , שאני כרוך מדיי אחרי תיאורטיקנים יומרניים (שמו של ז'יז'ק חוזר ונשנה) ומתעלם מתרומתה של ראנד לקידום רעיונות מבורכים, דהיינו הקפיטליזם הגא, הלא מתנצל, ההירואי ממש, שאותו העלתה על נס בעידן שבו רק מעטים הרהיבו עוז לעשות כן. אז היא קצת חד מימדית ונוטה להפרזות, אמרו לי אז מה? נסה לראות את התמונה הגדולה: איין ראנד הייתה בצד הנכון של המאבק בטוטליטריזם ובדיכוי; למרות חסרונותיה, היא נמנית עם בני האור.
איך עונים לסניגוריה כזאת? איך מסבירים לספקנים את הכיעור המוסרי העמוק, הבלתי נסבל, של ראנד ושל משנתה? אולי באמצעות תרגיל מחשבה מוכר באתיקה, הקרוי "הקרש של קרניאדס" (על שם ממציאו, הפילוסוף היווני קרניאדס מקירנה, בן המאה השנייה לפני הספירה).
דמיינו לכם את מצב העניינים הבא: אנייה יורדת למצולות בלב ים, ושניים ממלחיה נקרא להם מלח א' ומלח ב' - מפרפרים עדיין במים, על סף טביעה. לפתע הם מבחינים בקרש הצף לו בין הגלים. הקרש הזה הוא תקוותם היחידה להצלה אך הוא יכול לשאת את משקלו של אדם אחד בלבד. השניים שוחים אליו בכוחותיהם האחרונים, ומלח א' , שהיה קרוב יותר לקרש, מגיע אליו ראשון ונאחז בו. מה נותר למלח ב' לעשות? הוא דוחף את חברו מן הקרש, וגורם בכך לטביעתו. האקט הזה מציל את חייו: מאוחר יותר הוא נמשה על ידי צוות של אנייה שהגיעה למקום. עכשיו, שואל קרניאדס לאחר שתיאר את השתלשלות העניינים, עלינו להחליט : האם ראוי להעמיד את הניצול לרצח, בהתחשב בעובדה שפעל משיקולים של שימור עצמי?
לא מזמן נתקלתי בהתייחסות ל"קרש של קרניאדס" בספרו של ז'יז'ק living in the end times. ז'יז'ק עצמו אינו נוקט עמדה בשאלה, אלא מפנה את הקוראים לדברים שכתב עמנואל קאנט בעניין. "לפי קאנט", כותב ז'יז'ק, " אם מאן דהוא מוצא עצמו לבדו בלב ים עם ניצול אחר של ספינה טרופה על פיסת עץ צפה, המסוגלת לשאת את משקלו של אדם אחד בלבד, השיקולים המוסריים כבר אינם תקפים אין שום חוק מוסרי המונע ממני להיאבק לחיים ולמוות בשורד אחר על מקום ברפסודה; אם אעשה זאת תעמוד לי חסינות מוסרית". הלקח שמפיק ז'יז'ק מן הטיעון הזה חושף לכאורה את הבטן הרכה של האתיקה הקאנטיאנית: היא אינה יכולה להיפטר כליל מן האגואיזם התועלתני חסר הרחמים, המנוגד לחלוטין לרוחה; היא נזקקת לו, ומניחה אותו כחריג "פתולוגי" דומם המקיים את הסדר המוסרי מבחוץ.
ז'יז'ק הוא הוגה דעות מבריק, היודע כיצד לעגן מהלך תיאורטי לא-פשוט בדוגמאות מאלפות, אבל במקרה הזה, אם תסלחו לי, הוא פשוט מחרטט. לא זו בלבד שקאנט לא טען את הטענה המיוחסת לו כאן הוא טען את ההיפך הגמור, וכל שצריך כדי להיווכח בכך הוא (כרגיל) לקרוא את דבריו במקור (ספרו "מטפיזיקה של המידות" , שלא תורגם עדיין לעברית). מנקודת מבט קאנטיאנית, אין ולא יכולה להיות אמתלה מוסרית לנהוג כפי שנהג מלח ב'; מכיוון שמלח א' לא תקף אותו, לא עומד לו טיעון ההגנה העצמית. הוא נטל את חייו של חף מפשע הפרה של חובה אבסולוטית, שאין להצדיקה בשום מצב, אפילו מצב חירום. ואולם, מסביר קאנט, המעשה הזה, שהמוסר והחוק שוללים בתכלית, בכל זאת אינו בר-ענישה. מדוע? מפני שאפילו גזר דין מוות לא יהיה אפקטיבי כנגד דחף השימור העצמי שמכוחו פעל הנאשם. " חוק עונשין מסוג זה לא ישיג את התוצאה המקווה, מכיוון שמשקל האִיום ברעה שאיננה וודאית (גזר דין מיתה) לא יגבר על זה של רעה וודאית (מוות בטביעה)", מסביר קאנט, ומוסיף, כדי להפיג כל אפשרות לאי-הבנה: " המוטו של הזכות מכוח הכורח קובע 'הכורח אינו מכיר בחוק'. אולם שום כורח לא יהפוך דבר אסור לחוקי".
טענתו של קאנט רחוקה אפוא מרחק רב מן הפרשנות המעוותת שנתן לו ז'יז'ק: הוא אינו רואה את מעשהו של מלח ב' כא-מוסרי, אלא כלא-מוסרי במובהק, אף שהוא פוטר אותו מעונש. לגישה הזאת יש מקבילות מעניינות בהלכה היהודית, האוסרת על רצח בכוונה תחילה גם אם הוא נעשה מתוך אונס, גם אם לא עמדה לאדם אפשרות אחרת אם ברצונו לחמוק ממוות. הגמרא מנמקת איסור זה, שהוא בבחינת "ייהרג ובל יעבור", בשאלה הרטורית : "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?" מנין לך שדמך סמוק יותר בעיני אלוהים מדם חברך? שום שיקול של פיקוח נפש אינו גובר על העקרון הזה. והנה, הרמב"ם , הדן בנושא ב"הלכות יסודי תורה", סבור, בדומה לקאנט, שהפרת האיסור ליטול חיים היא מעשה ראוי לגנאי גם בסיטואציה של שימור עצמי, אך אינה בת ענישה: "וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג - הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים; וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם. ואף על פי כן, מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו - ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו - בית דין, אפילו הרג באונס".
נדמה לי שמסקנתם המעשית של קאנט ושל הרמב"ם (גם אם לא נימוקיהם) מתיישבת עם האינטואיציה המוסרית הבסיסית שלנו . יקשה עלינו להרשיע את מלח ב' בדין, מפני שאיננו יכולים לדמיין אדם סביר דהיינו מי שאינו צדיק במעלה הגבוהה ביותר אשר יהיה מסוגל לפעול אחרת באותו מצב עניינים. בה בעת, אדם סביר גם אינו יכול לראות בדחיפת חף מפשע אל מותו מעשה מוסרי, קיצוניות ככל שתהיינה הנסיבות הרלבנטיות.
אבל איין ראנד אינה אדם סביר. לשיטתה, מלח ב' נהג כראוי. הוא עשה לא רק את הדבר ההכרחי, אלא גם את הדבר המוסרי. ברשותכם, אצטט את ראנד בשפת המקור, כדי שלא יאשימו אותי בתרגום מסולף:
"the proper method of judging when or whether one should help another person is by reference to ones own rational self-interest and ones own hierarchy of values: the time, money or effort one gives or the risk one takes should be proportionate to the value of the person in relation to ones own happiness. to illustrate this on the altruists favorite example: the issue of saving a drowning person. if the person to be saved is a stranger, it is morally proper to save him only when the danger to ones own life is minimal; when the danger is great, it would be immoral to attempt it: only a lack of self-esteem could permit one to value ones life no higher than that of any random stranger. (and, conversely, if one is drowning, one cannot expect a stranger to risk his life for ones sake, remembering that ones life cannot be as valuable to him as his own.)"
אתם הבנתם את זה? אנוכיות, בעיניי ראנד, איננה ברירת המחדל של המצב האנושי: היא האידיאל שעלינו לשאוף לו. לכן, מי שאינו נוהג באורח אנוכי, מי שבוחר לתת את נפשו בעבור זרים, נוהג בעצם באורח לא-מוסרי. אם מלח ב' היה פועל אחרת, משיקולים אלטרואיסטיים, ונמנע מדחיפת המלח השני למותו או אז הוא היה ראוי לגינוי. למעשה, היינו צריכים לגנות את בן הבליעל הזה גם אם הוא היה מוותר על מקומו בקרש לטובת אישה הרה, או ילד קטן.
איין ראנד מנסחת תורה מוסרית התפורה למידותיהם של הגרועים בבני מיננו. היא לא רק מספקת הצדקות להתנהגותם הטורפנית, אלא מעלה אותה על נס. הבעיה במשנתה המוסרית אינה נעוצה בפשטנות של רעיונותיה, אלא ברוע העמוק, הממאיר שלהם. והנה, אנשי עסקים נשבעים בשמה ופוליטיקאים מתוודים על החיבה שהם רוחשים לה. זוהי תופעה מעוררת פלצות: אתיקה של פסיכופטים, המסתתרת מאחורי סיסמאות על "רציונליזם", "ליברליזם" ו"קפיטליזם". אנשים הגונים גם תומכים נלהבים ברעיונות החירות ובכלכלת השוק החופשי חייבים להתנער מן הזוהמה הזאת, לבל תדבק בהם. אני מקווה שעוד לא מאוחר מדיי.
קראתי שני ספרים שלה ומספר מאמרים
לא אחת כתבתי על התיעוב העמוק שאני רוחש לגברת ולמפעלה הספרותי וההגותי, ולא נקטתי לשון מרוסנת במיוחד כדי להביע את דעתי בעניין. ואולם, כפי שקורה לא אחת, התריסו נגדי שאני כן, הנה זה בא "מתנשא" , שאני כרוך מדיי אחרי תיאורטיקנים יומרניים (שמו של ז'יז'ק חוזר ונשנה) ומתעלם מתרומתה של ראנד לקידום רעיונות מבורכים, דהיינו הקפיטליזם הגא, הלא מתנצל, ההירואי ממש, שאותו העלתה על נס בעידן שבו רק מעטים הרהיבו עוז לעשות כן. אז היא קצת חד מימדית ונוטה להפרזות, אמרו לי אז מה? נסה לראות את התמונה הגדולה: איין ראנד הייתה בצד הנכון של המאבק בטוטליטריזם ובדיכוי; למרות חסרונותיה, היא נמנית עם בני האור.
איך עונים לסניגוריה כזאת? איך מסבירים לספקנים את הכיעור המוסרי העמוק, הבלתי נסבל, של ראנד ושל משנתה? אולי באמצעות תרגיל מחשבה מוכר באתיקה, הקרוי "הקרש של קרניאדס" (על שם ממציאו, הפילוסוף היווני קרניאדס מקירנה, בן המאה השנייה לפני הספירה).
דמיינו לכם את מצב העניינים הבא: אנייה יורדת למצולות בלב ים, ושניים ממלחיה נקרא להם מלח א' ומלח ב' - מפרפרים עדיין במים, על סף טביעה. לפתע הם מבחינים בקרש הצף לו בין הגלים. הקרש הזה הוא תקוותם היחידה להצלה אך הוא יכול לשאת את משקלו של אדם אחד בלבד. השניים שוחים אליו בכוחותיהם האחרונים, ומלח א' , שהיה קרוב יותר לקרש, מגיע אליו ראשון ונאחז בו. מה נותר למלח ב' לעשות? הוא דוחף את חברו מן הקרש, וגורם בכך לטביעתו. האקט הזה מציל את חייו: מאוחר יותר הוא נמשה על ידי צוות של אנייה שהגיעה למקום. עכשיו, שואל קרניאדס לאחר שתיאר את השתלשלות העניינים, עלינו להחליט : האם ראוי להעמיד את הניצול לרצח, בהתחשב בעובדה שפעל משיקולים של שימור עצמי?
לא מזמן נתקלתי בהתייחסות ל"קרש של קרניאדס" בספרו של ז'יז'ק living in the end times. ז'יז'ק עצמו אינו נוקט עמדה בשאלה, אלא מפנה את הקוראים לדברים שכתב עמנואל קאנט בעניין. "לפי קאנט", כותב ז'יז'ק, " אם מאן דהוא מוצא עצמו לבדו בלב ים עם ניצול אחר של ספינה טרופה על פיסת עץ צפה, המסוגלת לשאת את משקלו של אדם אחד בלבד, השיקולים המוסריים כבר אינם תקפים אין שום חוק מוסרי המונע ממני להיאבק לחיים ולמוות בשורד אחר על מקום ברפסודה; אם אעשה זאת תעמוד לי חסינות מוסרית". הלקח שמפיק ז'יז'ק מן הטיעון הזה חושף לכאורה את הבטן הרכה של האתיקה הקאנטיאנית: היא אינה יכולה להיפטר כליל מן האגואיזם התועלתני חסר הרחמים, המנוגד לחלוטין לרוחה; היא נזקקת לו, ומניחה אותו כחריג "פתולוגי" דומם המקיים את הסדר המוסרי מבחוץ.
ז'יז'ק הוא הוגה דעות מבריק, היודע כיצד לעגן מהלך תיאורטי לא-פשוט בדוגמאות מאלפות, אבל במקרה הזה, אם תסלחו לי, הוא פשוט מחרטט. לא זו בלבד שקאנט לא טען את הטענה המיוחסת לו כאן הוא טען את ההיפך הגמור, וכל שצריך כדי להיווכח בכך הוא (כרגיל) לקרוא את דבריו במקור (ספרו "מטפיזיקה של המידות" , שלא תורגם עדיין לעברית). מנקודת מבט קאנטיאנית, אין ולא יכולה להיות אמתלה מוסרית לנהוג כפי שנהג מלח ב'; מכיוון שמלח א' לא תקף אותו, לא עומד לו טיעון ההגנה העצמית. הוא נטל את חייו של חף מפשע הפרה של חובה אבסולוטית, שאין להצדיקה בשום מצב, אפילו מצב חירום. ואולם, מסביר קאנט, המעשה הזה, שהמוסר והחוק שוללים בתכלית, בכל זאת אינו בר-ענישה. מדוע? מפני שאפילו גזר דין מוות לא יהיה אפקטיבי כנגד דחף השימור העצמי שמכוחו פעל הנאשם. " חוק עונשין מסוג זה לא ישיג את התוצאה המקווה, מכיוון שמשקל האִיום ברעה שאיננה וודאית (גזר דין מיתה) לא יגבר על זה של רעה וודאית (מוות בטביעה)", מסביר קאנט, ומוסיף, כדי להפיג כל אפשרות לאי-הבנה: " המוטו של הזכות מכוח הכורח קובע 'הכורח אינו מכיר בחוק'. אולם שום כורח לא יהפוך דבר אסור לחוקי".
טענתו של קאנט רחוקה אפוא מרחק רב מן הפרשנות המעוותת שנתן לו ז'יז'ק: הוא אינו רואה את מעשהו של מלח ב' כא-מוסרי, אלא כלא-מוסרי במובהק, אף שהוא פוטר אותו מעונש. לגישה הזאת יש מקבילות מעניינות בהלכה היהודית, האוסרת על רצח בכוונה תחילה גם אם הוא נעשה מתוך אונס, גם אם לא עמדה לאדם אפשרות אחרת אם ברצונו לחמוק ממוות. הגמרא מנמקת איסור זה, שהוא בבחינת "ייהרג ובל יעבור", בשאלה הרטורית : "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?" מנין לך שדמך סמוק יותר בעיני אלוהים מדם חברך? שום שיקול של פיקוח נפש אינו גובר על העקרון הזה. והנה, הרמב"ם , הדן בנושא ב"הלכות יסודי תורה", סבור, בדומה לקאנט, שהפרת האיסור ליטול חיים היא מעשה ראוי לגנאי גם בסיטואציה של שימור עצמי, אך אינה בת ענישה: "וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג - הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים; וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם. ואף על פי כן, מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו - ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו - בית דין, אפילו הרג באונס".
נדמה לי שמסקנתם המעשית של קאנט ושל הרמב"ם (גם אם לא נימוקיהם) מתיישבת עם האינטואיציה המוסרית הבסיסית שלנו . יקשה עלינו להרשיע את מלח ב' בדין, מפני שאיננו יכולים לדמיין אדם סביר דהיינו מי שאינו צדיק במעלה הגבוהה ביותר אשר יהיה מסוגל לפעול אחרת באותו מצב עניינים. בה בעת, אדם סביר גם אינו יכול לראות בדחיפת חף מפשע אל מותו מעשה מוסרי, קיצוניות ככל שתהיינה הנסיבות הרלבנטיות.
אבל איין ראנד אינה אדם סביר. לשיטתה, מלח ב' נהג כראוי. הוא עשה לא רק את הדבר ההכרחי, אלא גם את הדבר המוסרי. ברשותכם, אצטט את ראנד בשפת המקור, כדי שלא יאשימו אותי בתרגום מסולף:
"the proper method of judging when or whether one should help another person is by reference to ones own rational self-interest and ones own hierarchy of values: the time, money or effort one gives or the risk one takes should be proportionate to the value of the person in relation to ones own happiness. to illustrate this on the altruists favorite example: the issue of saving a drowning person. if the person to be saved is a stranger, it is morally proper to save him only when the danger to ones own life is minimal; when the danger is great, it would be immoral to attempt it: only a lack of self-esteem could permit one to value ones life no higher than that of any random stranger. (and, conversely, if one is drowning, one cannot expect a stranger to risk his life for ones sake, remembering that ones life cannot be as valuable to him as his own.)"
אתם הבנתם את זה? אנוכיות, בעיניי ראנד, איננה ברירת המחדל של המצב האנושי: היא האידיאל שעלינו לשאוף לו. לכן, מי שאינו נוהג באורח אנוכי, מי שבוחר לתת את נפשו בעבור זרים, נוהג בעצם באורח לא-מוסרי. אם מלח ב' היה פועל אחרת, משיקולים אלטרואיסטיים, ונמנע מדחיפת המלח השני למותו או אז הוא היה ראוי לגינוי. למעשה, היינו צריכים לגנות את בן הבליעל הזה גם אם הוא היה מוותר על מקומו בקרש לטובת אישה הרה, או ילד קטן.
איין ראנד מנסחת תורה מוסרית התפורה למידותיהם של הגרועים בבני מיננו. היא לא רק מספקת הצדקות להתנהגותם הטורפנית, אלא מעלה אותה על נס. הבעיה במשנתה המוסרית אינה נעוצה בפשטנות של רעיונותיה, אלא ברוע העמוק, הממאיר שלהם. והנה, אנשי עסקים נשבעים בשמה ופוליטיקאים מתוודים על החיבה שהם רוחשים לה. זוהי תופעה מעוררת פלצות: אתיקה של פסיכופטים, המסתתרת מאחורי סיסמאות על "רציונליזם", "ליברליזם" ו"קפיטליזם". אנשים הגונים גם תומכים נלהבים ברעיונות החירות ובכלכלת השוק החופשי חייבים להתנער מן הזוהמה הזאת, לבל תדבק בהם. אני מקווה שעוד לא מאוחר מדיי.
ניסחת באופן מעולה את הבעיה העמוקה בפילוסופיה של איין ראנד. חוץ מזה יש עוד כמה בעיות ובאופן כללי היא לא הפילוסופית שאני הולך אחריה. אני עדיין חושב שהיא אמרה הרבה דברים חכמים ושכדאי להקשיב לה. הבעיה מתחילה כשהיא זונחת את ההיגיון הבריא ועוברת לרציונליזם קיצוני שמגיע למצבים אבסורדיים כמו שתיארת.
א. מעולם לא קבלתי שאדם שלא יסכן את חייו על מנת להציל אדם הוא לא מוסרי וגם אם ידחוף אותו מקרש הצף על הגלים על מנת להציל את חייו עצמו אוכל להבין זאת ולא אטען שצריך להעמידו לדין. לא זאת הטענה שלי על דבריה זה אבסורד להגיד שאדם שהחליט לסכן את חייו כדי להציל אדם אחר עשה מעשה לא מוסרי. לשים את עצמך בסכנה זה לא יכול להיות לא מוסרי בגלל שזה לא רלוונטי מבחינה מוסרית אם אתה פוגע בעצמך או שם את עצמך בסכנה, הדבר היחיד שרלוונטי זה אם אתה פוגע באחרים או שם אותם בסכנה
הבעיה היא לא שהיא אומרת שזה בסדר שלא אנסה להצילו אלא שאם אנסה להצילו אזי אני הוא זה שלא מוסרי "שהעדפתי" לסכן את חיי כדי להציל אחר. סלח לי.. זה חולני.
ב: המשל שנתתי כן כולל חף מפשע. האדם הנדחף מן הקרש אל הגלים הרי הוא החף מפשע.
ג.אמנם אני לא אצטדק בפניך אבל אני אישית למדתי גמרא ואף סיימתי מספר לא מועט של מסכתות בתלמוד וכמו כן קראתי את ספריה מרד הנפילים וכמעיין המתגבר.
ד. אתה טועה, זה לא היה קונצנזוס היו דעות חלוקות בנושא. ורבי יוחנן, האי "וחי אחיך עמך" מאי עביד ליה? מבעי ליה לכדתניא: שניים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם, וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא ולימד רבי עקיבא "וחיי אחיך עימך" חייך קודמים לחיי חברך
מצד אחד בן פטורא לא אמר שרבי עקיבא גרוע מוסרית.
מצד שני שניהם לא טוענים למוסר מכח שכלם אלא מכח צו אלוהי.
ד.חבל שירדת בתשובתך לפסים אישיים והטחת עלבונות לא ציפיתי זאת ממך. אני כותב לא מעט על ההשחתה המוסרית של הימין הישראלי תהליך שאני מבכה ומנסה בכל כוחותיי הדלים להיאבק נגדו. זהו מאבק נואש, אולי אבוד מראש ויכולתי לתרום לו ממילא מצומצצת. קווי המערכה שבהם נטלתי חלק עד עכשיו היו ברורים למדי: בני הפלוגתא שעימם התווכחתי היו ליברלים פרוגרסיביים, סוציאליסטים ורדיקלים מסוגים שונים(ויש לא מעט סוגים) והנה, לאחרונה אני מוצא את עצמי נלחם מלחמה אחרת לגמרי, והיא אינה מכוונת נגד הדלוזיות האידאולוגיות הרווחות בצד השני של המתרס הפוליטי והרעיוני אלא דווקא נגד הרעיונות המשוקצים שהיכו שורשים במחנה עמו אני מזדהה. זו מלחמה כפוית טובה אבל הכרחית. מפני שאינך יכול להצדיע לדגל המתנופף מעל מאורת זאבים. וזה לצערי תיאור הולם של חוגים מסויימים בימין הנתונים תחת השפעה אינטלקטואלית רעילה.
הבעיה היא לא שהיא אומרת שזה בסדר שלא אנסה להצילו אלא שאם אנסה להצילו אזי אני הוא זה שלא מוסרי "שהעדפתי" לסכן את חיי כדי להציל אחר. סלח לי.. זה חולני.
ב: המשל שנתתי כן כולל חף מפשע. האדם הנדחף מן הקרש אל הגלים הרי הוא החף מפשע.
ג.אמנם אני לא אצטדק בפניך אבל אני אישית למדתי גמרא ואף סיימתי מספר לא מועט של מסכתות בתלמוד וכמו כן קראתי את ספריה מרד הנפילים וכמעיין המתגבר.
ד. אתה טועה, זה לא היה קונצנזוס היו דעות חלוקות בנושא. ורבי יוחנן, האי "וחי אחיך עמך" מאי עביד ליה? מבעי ליה לכדתניא: שניים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם, וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא ולימד רבי עקיבא "וחיי אחיך עימך" חייך קודמים לחיי חברך
מצד אחד בן פטורא לא אמר שרבי עקיבא גרוע מוסרית.
מצד שני שניהם לא טוענים למוסר מכח שכלם אלא מכח צו אלוהי.
ד.חבל שירדת בתשובתך לפסים אישיים והטחת עלבונות לא ציפיתי זאת ממך. אני כותב לא מעט על ההשחתה המוסרית של הימין הישראלי תהליך שאני מבכה ומנסה בכל כוחותיי הדלים להיאבק נגדו. זהו מאבק נואש, אולי אבוד מראש ויכולתי לתרום לו ממילא מצומצצת. קווי המערכה שבהם נטלתי חלק עד עכשיו היו ברורים למדי: בני הפלוגתא שעימם התווכחתי היו ליברלים פרוגרסיביים, סוציאליסטים ורדיקלים מסוגים שונים(ויש לא מעט סוגים) והנה, לאחרונה אני מוצא את עצמי נלחם מלחמה אחרת לגמרי, והיא אינה מכוונת נגד הדלוזיות האידאולוגיות הרווחות בצד השני של המתרס הפוליטי והרעיוני אלא דווקא נגד הרעיונות המשוקצים שהיכו שורשים במחנה עמו אני מזדהה. זו מלחמה כפוית טובה אבל הכרחית. מפני שאינך יכול להצדיע לדגל המתנופף מעל מאורת זאבים. וזה לצערי תיאור הולם של חוגים מסויימים בימין הנתונים תחת השפעה אינטלקטואלית רעילה.
א/ב. באמת שאיני רואה קשר בין המשלים שהבאת לטענותיי אבל דיינו.
ג.צודק, לא שמתי לב, חשבתי שבשאלה היא מתכוונת לקפיטליזם האידיאל שלא קראתי.
ד.מקור מרבית הפרטים הידועים על פטרוס הוא בברית החדשה. שמעון בר-יונה, דייג יהודי יליד בית צידה, הצטרף לישו לאחר שפגשו בעת שדג בכנרת עם אחיו ובכתבים היהודים הוא מתואר כאחד בשם בן-כיפא. בנוסף יש המזהים את פטרוס עם החכם בן פטורא. בכל אופן זה לא מוחלט וכנראה שלעולם לא נדע
זו אינה פרשנות מרחיקת לכת, אלא המסקנה הבלתי נמנעת היא שאם איין ראנד שוללת מתן סיוע לאדם טובע הכרוך בסיכון עצמי ניכר, האם פירוש הדבר שהיא מצדיקה אקט תוקפני נגד אדם טובע? ובכן, השאלה המכרעת כאן היא הערך המכונן שלאורו עלינו להכריע. אם הערך הזה הוא חירות, לעקרון אי התוקפנות יש תוקף כמעט אבסולוטי. אבל לדידה של ראנד, הערך התשתיתי של האתיקה שלה הוא האינטרס העצמי, או "המידה הטובה של האנוכיות". אידיאל החירות ועקרון אי התוקפנות הם רק אינסטרומנטליים לתכלית העליונה הזאת. לפיכך, כאשר שימור עצמי אינו אפשרי אלא במחיר פגיעה בזולת, אפילו הוא חף מפשע, אובייקטיביסט צרוף יצטרך לבחור באפיק הפעולה הזה כחובה מוסרית, לא פחות. האם ראנד תצהיר על כך מפורשות? בוודאי שלא. הרי זה יחשוף את ההיבט המחליא של השקפותיה לעיני כל. אבל זו המסקנה ואין אחרת מלבדה.
נ.ב. כפי שציינתי, אינני חובב של ראנד. אבל בנקודה אחת חייב לנטות לה חסד היא הוציאה את הנטייה הסובמיסיבית המינית הנשית מהארון 50 שנה לפני שחמישים גוונים של אפור פורסם. זה דרש לכל הפחות תעוזה, בטח שבתקופתה, ובטח עבור אישה שלא הייתה סובמיסיבית באורח חייה בשום תחום חוץ מהמיני. בכל אופן, באמת שהגעתי לקצה הסבלנות שלי ונכונותי להתפלמס על ניסוחיה הסותרים והמעורפלים של הוגת דעות במשקל זבוב. אני מייחס חשיבות לקוהרנטיות ולוגיקה פנימית של טיעונים, ואיני מתרשם במיוחד מן הססמאות האלה. הזמן יקר ואין בכוונתי לכלותו על מישהי הנמצאת, מבחינת משקלה האינטלקטואלי גרידא, אי שם בין פי ווי הרמן לל. רון. הברד.
ג.צודק, לא שמתי לב, חשבתי שבשאלה היא מתכוונת לקפיטליזם האידיאל שלא קראתי.
ד.מקור מרבית הפרטים הידועים על פטרוס הוא בברית החדשה. שמעון בר-יונה, דייג יהודי יליד בית צידה, הצטרף לישו לאחר שפגשו בעת שדג בכנרת עם אחיו ובכתבים היהודים הוא מתואר כאחד בשם בן-כיפא. בנוסף יש המזהים את פטרוס עם החכם בן פטורא. בכל אופן זה לא מוחלט וכנראה שלעולם לא נדע
זו אינה פרשנות מרחיקת לכת, אלא המסקנה הבלתי נמנעת היא שאם איין ראנד שוללת מתן סיוע לאדם טובע הכרוך בסיכון עצמי ניכר, האם פירוש הדבר שהיא מצדיקה אקט תוקפני נגד אדם טובע? ובכן, השאלה המכרעת כאן היא הערך המכונן שלאורו עלינו להכריע. אם הערך הזה הוא חירות, לעקרון אי התוקפנות יש תוקף כמעט אבסולוטי. אבל לדידה של ראנד, הערך התשתיתי של האתיקה שלה הוא האינטרס העצמי, או "המידה הטובה של האנוכיות". אידיאל החירות ועקרון אי התוקפנות הם רק אינסטרומנטליים לתכלית העליונה הזאת. לפיכך, כאשר שימור עצמי אינו אפשרי אלא במחיר פגיעה בזולת, אפילו הוא חף מפשע, אובייקטיביסט צרוף יצטרך לבחור באפיק הפעולה הזה כחובה מוסרית, לא פחות. האם ראנד תצהיר על כך מפורשות? בוודאי שלא. הרי זה יחשוף את ההיבט המחליא של השקפותיה לעיני כל. אבל זו המסקנה ואין אחרת מלבדה.
נ.ב. כפי שציינתי, אינני חובב של ראנד. אבל בנקודה אחת חייב לנטות לה חסד היא הוציאה את הנטייה הסובמיסיבית המינית הנשית מהארון 50 שנה לפני שחמישים גוונים של אפור פורסם. זה דרש לכל הפחות תעוזה, בטח שבתקופתה, ובטח עבור אישה שלא הייתה סובמיסיבית באורח חייה בשום תחום חוץ מהמיני. בכל אופן, באמת שהגעתי לקצה הסבלנות שלי ונכונותי להתפלמס על ניסוחיה הסותרים והמעורפלים של הוגת דעות במשקל זבוב. אני מייחס חשיבות לקוהרנטיות ולוגיקה פנימית של טיעונים, ואיני מתרשם במיוחד מן הססמאות האלה. הזמן יקר ואין בכוונתי לכלותו על מישהי הנמצאת, מבחינת משקלה האינטלקטואלי גרידא, אי שם בין פי ווי הרמן לל. רון. הברד.
שואל השאלה:
תשלח.....
תשלח.....
נ.ב. לא סתם היחס להגותה של ראנד בעולם האקדמי, לבד מיוצאי דופן בודדים, הוא לעיתים קרובות התעלמות ואף זלזול. רעיונות אלה של ראנד הותקפו כ"בלתי מוסריים" עלידי רבים ואפילו פרופ' נוזיק הפילוסוף הליברטריאן הנודע טען כי הטיעון הבסיסים של פילוסופית ראנד אינם מבוססים.
רותבארד שאני אישית מאוד מעריך היה מקורב לזמן מה לראנד הצביע על מספר מאפיינים מובהקים של כת דתית בתנועה האובייקטיביסטית. מאפיינים אלה כללו הערצה והתבטלות מוחלטת כלפי ראנד, דעותיה ורצונותיה
אובייקטיביסטים מזכירים לי את התיכוניסט שקרא את זן ואמנות אחזקת האופנוע ואף פעם לא התגבר על זה.
רבים, רבים מדי מאנשים הנושאים את האתאיזם ביד רמה (ואינם סתם ככה אגנוסטים) הצליחו לפתח משנות מוסריות מעוותות בניסיונם לברוח מהמוסר המסורתי. נראה לי שהיותו של אדם אתאיסט (ושוב: במוצהר ובמופגן) מהווה פעמים רבות סימן ליהירות אפיסטמולוגית, המפילה את ההוגה בשחת דעתו. ראנד והקומוניזם הם שתי דוגמאות בולטות, אבל אני יכול להביא עוד כמה
רותבארד שאני אישית מאוד מעריך היה מקורב לזמן מה לראנד הצביע על מספר מאפיינים מובהקים של כת דתית בתנועה האובייקטיביסטית. מאפיינים אלה כללו הערצה והתבטלות מוחלטת כלפי ראנד, דעותיה ורצונותיה
אובייקטיביסטים מזכירים לי את התיכוניסט שקרא את זן ואמנות אחזקת האופנוע ואף פעם לא התגבר על זה.
רבים, רבים מדי מאנשים הנושאים את האתאיזם ביד רמה (ואינם סתם ככה אגנוסטים) הצליחו לפתח משנות מוסריות מעוותות בניסיונם לברוח מהמוסר המסורתי. נראה לי שהיותו של אדם אתאיסט (ושוב: במוצהר ובמופגן) מהווה פעמים רבות סימן ליהירות אפיסטמולוגית, המפילה את ההוגה בשחת דעתו. ראנד והקומוניזם הם שתי דוגמאות בולטות, אבל אני יכול להביא עוד כמה
אני פותח אוזניים ועיניים לכולם וכראיה קראתי חלק מספריה אותם אני דוחה בשאט נפש ומתייחס לעקרונות שלה כאידיאולוגיה לגרועים בבני מיננו ואתיקה של פסיכופתים. לפיכך אני מתעב את האובייקטיביזם שלה ולא אהיה מוכן להיות פה לאידיאולוגיה שאני מתעב, וזהו זה.
אם אתה מוצא חתיכת ציפורן בצלחת אתה מוציא אותה וממשיך לאכול? אני לא. לא מעוקצך ולא מדובשך.