מה דעתכם על הטקסט שכתבתי?

יצאנו למסע, לחפש איזה משהו, אנחנו עדיין לא יודעים מה המשהו, אבל למי אכפת?
יצאנו לטייל בחורשה שליד הבית, אבל בסתר ליבנו ידענו שלא נחזור. דיברנו על זה במעין 'צחוק' בינינו, אבל היה ברור שזה לא סתם צחוק.
כולם היו אומרים עלינו שאנחנו זוג יונים, לעולם לא נעזוב. ידענו שזה נכון, מהדברים היחידים שכולם צדקו בהם. הבעיה היא שהם לא הבינו דבר אחד - אחד את השניה לא נעזוב - אך אותם כן.
אז החזקנו ידיים חזק חזק, וטיילנו לעבר האין-סוף, ברחנו מהשגרה המתישה, וממטלות הבית. אפילו מאלוהים ברחנו, ובעצם מכל מה שהכרנו.
ובסוף אחרי המסע הארוך הגענו לגן עדן רבתי, מקום יפה חסר בתים. ואנחנו חסרי לבוש ללא שקל בכיסים, כי לא היו לנו כיסים.
ובגן עדן פתאום הרגשנו בושה, כאילו שרימינו את אלוהים, הולכנו אותו שולל. נותר רק לקוות שאלוהים לא יבין, ולהתענג אי-שם בשמיים, בארץ לעולם-לא, בדיוק כמו זוג יונים.