4 תשובות
שואל השאלה:
סערה קשה התחוללה, כל האנשים היו מחוץ לבתיהם, הם ברחו, ברחו מיצורים עם ניבים חדים ועיניים אכזריות, שחיוך מטורף על פניהם, הם רצחו כל נפש חיה שראו, תינוקות, נשים, גברים, זקנים, לא וויתרו לאף אחד, צדו כל איש ואיש מאנשי העיירה, דם היה מרוח בכל מקום, אנשים מתים שכבו, מרוקנים מחייהם היצורים רק חייכו וצעקו:
"בואו אלינו חטיפים עסיסיים, בואו אלינו כדי שנוכל לאכול אתכם ואת כל משפחתכם!"
אנשים זעקו זעקות פחד, ילדים בכו על הוריהם המתים, הורים בכו על ילדיהם, אכזריים, מפחידים, אלו היצורים הלא ידועים, הצמאים לדם האלו, עיניהם מרוקנות מכל שמחה על אף חיוכם, עיניים קרות, כמו עיניי מת, עד שהיצורים נעלמו הכל היה שקט, שומם, חסר חיים.
פרק א
על הסיפון אנשים צעקו לאחד השני, פקדו על אחד השני, נתנו הוראות, לא היה קל לעבוד בתנאי סערה קשה, אך היו חייבים לעבוד.
"בוב, קח את הארגזים האלו למגדלור, היזהר לא להפיל אותם!"
"אין בעיה, דוד ג'יימס"
בוב הרים 2 ארגזים ונשא אותם למגדלור, בוב היה נער ממוצע בן 15, לא כל כך גבוהה, שערו השחור הגיע לכתפיו ועיניו היו בצבע דבש, אך לבוב נראה שלפעמים הצבע משתנה, אף פעם לא הבין מדוע.
בוב הגיע לראש המגדלור, הניח את הארגזים, חברו תומאס הסתכל בטלסקופ, הוא היה מרוכז במלאכתו, תומאס היה מעט גבוה מבוב, עם שיער קצר ובלונדיני, עיניו היו ירוקות.
"נראה שהוא לא שם לב אליי" חשב לעצמו בוב, חיוך התפשט על פניו, הוא חיכה להזדמנות להבהיל אותו, לפני כמה ימים תומאס הבהיל את בוב עד שליבו קפץ לראשו, הגיע הזמן לנקמה.
בוב התגנב מאחורה תומאס, התקרב, התקרב, עוד קצת
"בוב, אני רואה אותך, יש פה מראות" אמר תומאס
"נו באמת, גם כן המראות האלו, בגללם פספסתי את ההזדמנות המושלמת" נאנח בוב.
"עזוב את זה עכשיו, יש עניינים דחופים יותר, אני רואה פה סירה מתקרבת"
"איזו מין סירה?" שאל בוב
"סירת עץ קטנה, נראה שהיא מביאה איתה סחורה, אני לא יכול לדעת מה הסחורה כי כיסו אותה בשמיכה" ענה תומאס.
"אני יכול לראות?"
"כמובן אחי, הנה כך"
"צריכים להודיע לסגן ג'רי"
בוב ותומאס ירדו מהמגדלור, הם ראו שמשהו מעסיק את אנשי הסיפון, הם רצו מהר להודיע את אשר בפיהם
"ג'רי, ג'רי זה דחוף, ראינו סירה קטנה שנושאת סחורה לא ידועה עליה"
"ובכן, אינכם רואים? ראינו את הסירה הזאת, עכשיו אנחנו מחלצים אותה מהמים" ענה להם ג'רי, שהיה גבר בשנות ה30 לחייו, שערו היה מתולתל וחום, עיניו היו חומות גם הן, גובהו היה כמטר 80, חזהו רחב וידיו שריריות.
"היית צריך להודיע לי מוקדם יותר תומאס, עוד לפני שיכולנו לראות את הסירה"
"אני מצטער, אדוני" אמר תומאס והשפיל את ראשו, תומאס העריץ את ג'רי, הוא שמע על מסעותיו המרתקים, המסוכנים, תמיד רצה להיות כמו ג'רי.
איש התפרץ לשיחתם, הוא נראה מפוחד "סגן ג'רי, חילצנו את הסירה מהמים, בדקנו את הסחורה, אני חושב שכדי שתבוא לראות את זה" אמר בעודו מתנשף בלחץ.
"הירגע ידידי, מה כבר יכול להיות גרוע כל כך שגורם לך לצאת משלוותך?"
"אני, אני מעדיף שתראה את זה בעצמך" לחש האיש.
ג'רי מיהר לראות את אשר זעזע את עיניו של האיש, אנשים הקיפו את הסירה, מלחששים, הם פינו לו מקום ביניהם, ברגע שראה זאת, עיניו נפערו, הוא בהה בתכולת הסירה.
"תומאס, אתה יותר קרוב, נסה לראות מה יש שם ותגיד לי" אמר בוב
תומאס המשיך להידחף, כשראה את אשר ראו אחרים, עיניו נפערו גם הם, הוא התחיל להזיע זעה קרה
"תומאס, מה אתה רואה?"
"א-א-אני ל-לא מ-מאמין" גמגם "א-אלו, איברים קטועים ש-של אנשים, ידיים, רגליים, ראשים, עיניים, אצבעות"
"מה?! תומאס, אל תעבוד עלי, זה לא המקום!" אמר בוב, הוא נדחף גם הוא, ברגע שחזו עיניו במחזה המחריד, הוא הצטער בכל ליבו שתומאס לא שיקר, כי הדבר אשר ראה היה מהמראות המחרידים ביותר שהיה יכול להעלות על דעתו, איברים קטועים, רגליים, ידיים, אצבעות, ראשים, בדיוק כמו שאמר תומאס, בוב הרגיש איך הבחילה עולה בגרונו.
כולם שתקו, ניסו לעכל את אשר ראו, ופתאום שמעו רחש, גניחה של איש כאוב, מתוך ערימת האיברים הקטועים, הם ראו שיש איש עם חצי גוף, שאיכשהו הצליח לשרוד, כולם צעדו כמה צעדים אחורה, בפחד, הם לא ידעו מה לעשות, האיש דיבר אליהם
"משפחתי-מתה-יצורים-מחייכים-אוכלי אדם-בירחו" במילתו האחרונה מצא את מותו, כולם היו המומים, הם לא ידעו איך להגיב לאשר ראו עיניהם ושמעו אוזניהם,, ג'רי היה הראשון לדבר
"כסו בחזרה את הגועל הזה, מיד!, שמישהו ירשום את אשר האיש אמר לנו, חייבים לכנס אספה, לדון במקרה הזה, לכו לביתכם, התפזרו, נסו למצוא את שנתכם, למחרת בבוקר יערך הדיון!"
רק בודדים הצליחו להשתלט על עצמם בחזרה, עודדו את חבריהם לצאת מהקיפאון, כמה אנשים נשאו את הסירה מהמקום, לאט לאט האנשים התחילו לצאת מהקיפאון ולחזור חזרה לבתיהם, לבסוף בוב ותומאס חזרו גם הם לבתיהם, לא החליפו מילה בדרך, בוב נכנס למיטתו, אך לא הצליח להירדם
"מה זה היה? מי מספיק אכזרי כדי לעשות דבר כזה? לאילו יצורים מחייכים-אוכלי אדם התכוון האיש? מי לעזאזל מטורף מספיק כדי לחייך בזמן שהוא טובח באנשים, ועוד יותר מזה, אוכל אותם?" על כל השאלות הללו לא מצא תשובה, הוא שכב במיטתו, רק הוא ומחשבותיו, לבסוף הוא נירדם, חלומותיו לא היו טובים יותר מהמציאות.
בחלומו הוא ראה איש, מתקדם במסדרון ארוך לעבר דלת גדולה, הדלת נפתחה והאיש נכנס פנימה לאולם ענקי, האולם היה יפיפה, אך מחריד, כמו זהב בצבע שחור, עמודי כסף תמכו בתקרה, בסוף האולם היו 2 כיסאות, על אחד הכיסאות ישב גבר שנראה בשנות ה40 לחייו, עם זקן ארוך מאוד ושחור, עיניים עמוקות ושחורות, רק מלהסתכל עליהם נמלאת פחד, הוא הראה לך את עצמך, בצורת מפלצת, הורגת אנשים, אוכלת אותם, אכזרית.
לצידו ישבה אישה יפיפייה, שערה השחור משחור גלש על כתפיה, עיניה ירוקות אך נטולות שמחה, עור פניה היה עדין, למרות כל היופי היא נראתה מסוכנת, מרתיע, כאילו היא מסוגלת במילה אחת להפיל אותך ארצה.
האיש כרע ברך לפניהם
"החרבנו עוד עיר בהצלחה אדוני, אנשינו אכלו טוב, הם חוגגים עכשיו ושותים את מה שנשאר"
"טוב מאוד, אך אל תמהרו את המאוחר, עדיין לא ניצחנו את קרוטלה, היא עיר חזקה ומבוצרת"
"אדוני, אלו החדשות הנוספות שבפי, קרוטלה הסתכסכה עם ארתיה, שתי הערים החזקות הללו כינסו כבר אספה, הנחנו שבתוך חודש הם כבר יתחילו בטבח, לאחר שהם יחלישו את אחת השנייה, נתקוף את ארתיה, מכיוון שאין לה חומה כל כך חזקה, היא עיר התקפית, אם נתקוף אותם התקפת פתע יהיה להם קשה להתארגן, אין להם הכשרה במגננות, נשמיד אותם ולאחר מכן נתקוף את קרוטלה, עד סוף השנה כבר ננצח במלחמה, בתקווה שהתוכניות שלנו לא ישתבשו"
"ובכן, אתם לא חשבתם לעומק אני רואה, טיפשים שכמותכם, ברגע שנתקוף את ארתיה, קרוטלה יחשדו שאנחנו נתקוף אותם, יש להם מרגלים בארתיה, כך ש" המלך הפסיק בפתאומיות, עיניו נפערו
"אדוני, קרה משהו?" שאל האיש
"אני מרגישה נוכחות זרה, מישהו מבחוץ, הוא מאזין לנו" אמרה האישה שלצדו של המלך.
"הוא שמע הכל, הוא יודע על התוכנית שלנו להתקיף את שתי הערים הללו" אמר המלך, שהתעצבן בהדרגה
"א-אדוני, א-אם הם י-ידעו ש-שאנחנו מתכננים התקפה, ייקח לנו הרבה יותר זמן ויהיה לנו הרבה יותר קשה לכבוש אותם" אמר האיש, בלחץ.
"ובכן? אתה רוצה להמשיך לדבר על זה ולתת לו עוד מידע? צא מפה מיד!" צעק המלך, האיש מיהר לצאת מהאולם, המלך הסתכל ישירות אל בוב, בוב הרגש כאב חד מפלח את ראשו ואת ליבו, הוא התעורר מהחלום בפתאומיות, אור בוקר חדר דרך התריסים, בוב הזיע כולו, הוא נשאר במיטה עוד כמה דקות כדי להירגע, לבסוף הוא קם והתארגן לאספה.
סערה קשה התחוללה, כל האנשים היו מחוץ לבתיהם, הם ברחו, ברחו מיצורים עם ניבים חדים ועיניים אכזריות, שחיוך מטורף על פניהם, הם רצחו כל נפש חיה שראו, תינוקות, נשים, גברים, זקנים, לא וויתרו לאף אחד, צדו כל איש ואיש מאנשי העיירה, דם היה מרוח בכל מקום, אנשים מתים שכבו, מרוקנים מחייהם היצורים רק חייכו וצעקו:
"בואו אלינו חטיפים עסיסיים, בואו אלינו כדי שנוכל לאכול אתכם ואת כל משפחתכם!"
אנשים זעקו זעקות פחד, ילדים בכו על הוריהם המתים, הורים בכו על ילדיהם, אכזריים, מפחידים, אלו היצורים הלא ידועים, הצמאים לדם האלו, עיניהם מרוקנות מכל שמחה על אף חיוכם, עיניים קרות, כמו עיניי מת, עד שהיצורים נעלמו הכל היה שקט, שומם, חסר חיים.
פרק א
על הסיפון אנשים צעקו לאחד השני, פקדו על אחד השני, נתנו הוראות, לא היה קל לעבוד בתנאי סערה קשה, אך היו חייבים לעבוד.
"בוב, קח את הארגזים האלו למגדלור, היזהר לא להפיל אותם!"
"אין בעיה, דוד ג'יימס"
בוב הרים 2 ארגזים ונשא אותם למגדלור, בוב היה נער ממוצע בן 15, לא כל כך גבוהה, שערו השחור הגיע לכתפיו ועיניו היו בצבע דבש, אך לבוב נראה שלפעמים הצבע משתנה, אף פעם לא הבין מדוע.
בוב הגיע לראש המגדלור, הניח את הארגזים, חברו תומאס הסתכל בטלסקופ, הוא היה מרוכז במלאכתו, תומאס היה מעט גבוה מבוב, עם שיער קצר ובלונדיני, עיניו היו ירוקות.
"נראה שהוא לא שם לב אליי" חשב לעצמו בוב, חיוך התפשט על פניו, הוא חיכה להזדמנות להבהיל אותו, לפני כמה ימים תומאס הבהיל את בוב עד שליבו קפץ לראשו, הגיע הזמן לנקמה.
בוב התגנב מאחורה תומאס, התקרב, התקרב, עוד קצת
"בוב, אני רואה אותך, יש פה מראות" אמר תומאס
"נו באמת, גם כן המראות האלו, בגללם פספסתי את ההזדמנות המושלמת" נאנח בוב.
"עזוב את זה עכשיו, יש עניינים דחופים יותר, אני רואה פה סירה מתקרבת"
"איזו מין סירה?" שאל בוב
"סירת עץ קטנה, נראה שהיא מביאה איתה סחורה, אני לא יכול לדעת מה הסחורה כי כיסו אותה בשמיכה" ענה תומאס.
"אני יכול לראות?"
"כמובן אחי, הנה כך"
"צריכים להודיע לסגן ג'רי"
בוב ותומאס ירדו מהמגדלור, הם ראו שמשהו מעסיק את אנשי הסיפון, הם רצו מהר להודיע את אשר בפיהם
"ג'רי, ג'רי זה דחוף, ראינו סירה קטנה שנושאת סחורה לא ידועה עליה"
"ובכן, אינכם רואים? ראינו את הסירה הזאת, עכשיו אנחנו מחלצים אותה מהמים" ענה להם ג'רי, שהיה גבר בשנות ה30 לחייו, שערו היה מתולתל וחום, עיניו היו חומות גם הן, גובהו היה כמטר 80, חזהו רחב וידיו שריריות.
"היית צריך להודיע לי מוקדם יותר תומאס, עוד לפני שיכולנו לראות את הסירה"
"אני מצטער, אדוני" אמר תומאס והשפיל את ראשו, תומאס העריץ את ג'רי, הוא שמע על מסעותיו המרתקים, המסוכנים, תמיד רצה להיות כמו ג'רי.
איש התפרץ לשיחתם, הוא נראה מפוחד "סגן ג'רי, חילצנו את הסירה מהמים, בדקנו את הסחורה, אני חושב שכדי שתבוא לראות את זה" אמר בעודו מתנשף בלחץ.
"הירגע ידידי, מה כבר יכול להיות גרוע כל כך שגורם לך לצאת משלוותך?"
"אני, אני מעדיף שתראה את זה בעצמך" לחש האיש.
ג'רי מיהר לראות את אשר זעזע את עיניו של האיש, אנשים הקיפו את הסירה, מלחששים, הם פינו לו מקום ביניהם, ברגע שראה זאת, עיניו נפערו, הוא בהה בתכולת הסירה.
"תומאס, אתה יותר קרוב, נסה לראות מה יש שם ותגיד לי" אמר בוב
תומאס המשיך להידחף, כשראה את אשר ראו אחרים, עיניו נפערו גם הם, הוא התחיל להזיע זעה קרה
"תומאס, מה אתה רואה?"
"א-א-אני ל-לא מ-מאמין" גמגם "א-אלו, איברים קטועים ש-של אנשים, ידיים, רגליים, ראשים, עיניים, אצבעות"
"מה?! תומאס, אל תעבוד עלי, זה לא המקום!" אמר בוב, הוא נדחף גם הוא, ברגע שחזו עיניו במחזה המחריד, הוא הצטער בכל ליבו שתומאס לא שיקר, כי הדבר אשר ראה היה מהמראות המחרידים ביותר שהיה יכול להעלות על דעתו, איברים קטועים, רגליים, ידיים, אצבעות, ראשים, בדיוק כמו שאמר תומאס, בוב הרגיש איך הבחילה עולה בגרונו.
כולם שתקו, ניסו לעכל את אשר ראו, ופתאום שמעו רחש, גניחה של איש כאוב, מתוך ערימת האיברים הקטועים, הם ראו שיש איש עם חצי גוף, שאיכשהו הצליח לשרוד, כולם צעדו כמה צעדים אחורה, בפחד, הם לא ידעו מה לעשות, האיש דיבר אליהם
"משפחתי-מתה-יצורים-מחייכים-אוכלי אדם-בירחו" במילתו האחרונה מצא את מותו, כולם היו המומים, הם לא ידעו איך להגיב לאשר ראו עיניהם ושמעו אוזניהם,, ג'רי היה הראשון לדבר
"כסו בחזרה את הגועל הזה, מיד!, שמישהו ירשום את אשר האיש אמר לנו, חייבים לכנס אספה, לדון במקרה הזה, לכו לביתכם, התפזרו, נסו למצוא את שנתכם, למחרת בבוקר יערך הדיון!"
רק בודדים הצליחו להשתלט על עצמם בחזרה, עודדו את חבריהם לצאת מהקיפאון, כמה אנשים נשאו את הסירה מהמקום, לאט לאט האנשים התחילו לצאת מהקיפאון ולחזור חזרה לבתיהם, לבסוף בוב ותומאס חזרו גם הם לבתיהם, לא החליפו מילה בדרך, בוב נכנס למיטתו, אך לא הצליח להירדם
"מה זה היה? מי מספיק אכזרי כדי לעשות דבר כזה? לאילו יצורים מחייכים-אוכלי אדם התכוון האיש? מי לעזאזל מטורף מספיק כדי לחייך בזמן שהוא טובח באנשים, ועוד יותר מזה, אוכל אותם?" על כל השאלות הללו לא מצא תשובה, הוא שכב במיטתו, רק הוא ומחשבותיו, לבסוף הוא נירדם, חלומותיו לא היו טובים יותר מהמציאות.
בחלומו הוא ראה איש, מתקדם במסדרון ארוך לעבר דלת גדולה, הדלת נפתחה והאיש נכנס פנימה לאולם ענקי, האולם היה יפיפה, אך מחריד, כמו זהב בצבע שחור, עמודי כסף תמכו בתקרה, בסוף האולם היו 2 כיסאות, על אחד הכיסאות ישב גבר שנראה בשנות ה40 לחייו, עם זקן ארוך מאוד ושחור, עיניים עמוקות ושחורות, רק מלהסתכל עליהם נמלאת פחד, הוא הראה לך את עצמך, בצורת מפלצת, הורגת אנשים, אוכלת אותם, אכזרית.
לצידו ישבה אישה יפיפייה, שערה השחור משחור גלש על כתפיה, עיניה ירוקות אך נטולות שמחה, עור פניה היה עדין, למרות כל היופי היא נראתה מסוכנת, מרתיע, כאילו היא מסוגלת במילה אחת להפיל אותך ארצה.
האיש כרע ברך לפניהם
"החרבנו עוד עיר בהצלחה אדוני, אנשינו אכלו טוב, הם חוגגים עכשיו ושותים את מה שנשאר"
"טוב מאוד, אך אל תמהרו את המאוחר, עדיין לא ניצחנו את קרוטלה, היא עיר חזקה ומבוצרת"
"אדוני, אלו החדשות הנוספות שבפי, קרוטלה הסתכסכה עם ארתיה, שתי הערים החזקות הללו כינסו כבר אספה, הנחנו שבתוך חודש הם כבר יתחילו בטבח, לאחר שהם יחלישו את אחת השנייה, נתקוף את ארתיה, מכיוון שאין לה חומה כל כך חזקה, היא עיר התקפית, אם נתקוף אותם התקפת פתע יהיה להם קשה להתארגן, אין להם הכשרה במגננות, נשמיד אותם ולאחר מכן נתקוף את קרוטלה, עד סוף השנה כבר ננצח במלחמה, בתקווה שהתוכניות שלנו לא ישתבשו"
"ובכן, אתם לא חשבתם לעומק אני רואה, טיפשים שכמותכם, ברגע שנתקוף את ארתיה, קרוטלה יחשדו שאנחנו נתקוף אותם, יש להם מרגלים בארתיה, כך ש" המלך הפסיק בפתאומיות, עיניו נפערו
"אדוני, קרה משהו?" שאל האיש
"אני מרגישה נוכחות זרה, מישהו מבחוץ, הוא מאזין לנו" אמרה האישה שלצדו של המלך.
"הוא שמע הכל, הוא יודע על התוכנית שלנו להתקיף את שתי הערים הללו" אמר המלך, שהתעצבן בהדרגה
"א-אדוני, א-אם הם י-ידעו ש-שאנחנו מתכננים התקפה, ייקח לנו הרבה יותר זמן ויהיה לנו הרבה יותר קשה לכבוש אותם" אמר האיש, בלחץ.
"ובכן? אתה רוצה להמשיך לדבר על זה ולתת לו עוד מידע? צא מפה מיד!" צעק המלך, האיש מיהר לצאת מהאולם, המלך הסתכל ישירות אל בוב, בוב הרגש כאב חד מפלח את ראשו ואת ליבו, הוא התעורר מהחלום בפתאומיות, אור בוקר חדר דרך התריסים, בוב הזיע כולו, הוא נשאר במיטה עוד כמה דקות כדי להירגע, לבסוף הוא קם והתארגן לאספה.
אנונימי
וואו בואי לפרטי אני צריכה לדבר איתך
יש אתר שכותבים בוא את הסיפורים שלך. אני גם כותבת שם בואי רגע לפרטי:)
זה יפה מאוד:)
אני גם כותבת סיפורים עם אתה צריך עזרה במשהו בסיפורים אתה תמיד יכול לפנות עלי..
אני גם כותבת סיפורים עם אתה צריך עזרה במשהו בסיפורים אתה תמיד יכול לפנות עלי..