כמובן, האדישות יכולה להיות מפתה יתרה מזאת, מושכת. קל בהרבה להסב מבט מעל הקורבנות. קל בהרבה להימנע מהפרעות גסות שכאלה לעבודתנו, לחלומותינו לתקוותינו. הרי מביך ומציק להיות מעורב בכאבו ובייאושו של אחר. האדישות מצמצמת את הזולת לכדי הפשטה... ...במידת מה, האדישות לסבל שכזה היא שמפשיטה מעל האדם את אנושיותו. הרי האדישות מסוכנת יותר מכעס ומשנאה... אדישות איננה התחלה: היא סוף. ולכן האדישות היא תמיד חברה לאויב, שכן היא מיטיבה עם התוקפן לעולם לא עם קורבנו, שכאבו מועצם כשהוא מרגיש נשכח מלב. האדישות, אם כן, איננה רק חטא, היא עונש... במקום שממנו אני בא, החברה הייתה מורכבת משלוש קטגוריות פשוטות: הרוצחים, הקורבנות, והעומדים מן הצד...בזמנים החשוכים ביותר, בגטאות ובמחנות המוות. הרגשנו נטושים, נשכחים. כך הרגשנו כולנו... (אלי ויזל, "סכנת האדישות", הרצאה בבית הלבן, וושינגטון, אפריל, 1999)
השאלה: מהי עמדתו של אלי ויזל העולך מתוך הקטע מקור וכיצד עמדתו מחזקת או מחלישה את גישתם של חסידי אומות העולם הבע דעתך על עמדתו של אלי ויזל.