אני לא מבינה למה החיים כלכך דפוקים (זה בעיקר פריקה כי אין לי מקום אחר וזה עצוב ואם למישהו יש כוח להתייחס לזה זה גם נחמד)

כל החיים שלי התמודדתי עם קשיים חברתיים, ככה שאף פעם לא היו לי יותר מ5 חברות, זה לא הפריע לי אף פעם. הפריע לי שהרגשתי שכאילו נדחתי על ידי אחרים.
תמיד הייתי ביישנית וסגורה, אף פעם לא הצלחתי להיפתח בקלות ולהיות מי שאני באמת.
אני בכיתה ז, ותמיד קיוויתי להתחלה החדשה הזאת והצאנס החדש הזה, ביסודי אני כלכך סבלתי כי תמיד כולם התייחסו אליי כפריקית מוזרה ואנשים בקושי התקרבו אליי, אני אכשהו יכולה להבין מאיזה מרום זה בא, הייתי ונשארתי די אדישה לסביבה שחדשה לי. אבל זה היה ממש בקטע של שנאה, בקטע של דחייה ממני.
כל כך חיכיתי להתחלה חדשה כלשהי וכשהיא הגיע הכל היה אותו דבר.
וניסיתי ואני עדיין מנסה ואני פשוט לא מצליחה לשנות כלום.
הכרתי השנה את החברה הכי טובה שלי והיא הייתה הדבר היחיד שנשאר לי, בשיא הרצינות. והיא פשוט משקרת לי במקום להגיד לי את האמת ואני כל כך שונאת את זה.
אני לא מרגישה בנוח לדבר עם אבא שלי כי הוא לא לוקח אותי או את האחים שלי ברצינות, אמא שלי חושבת שכל דבר זה ידיעה מרגשת שצריך לחלוק עם כולם, אין לי חברים לדבר איתם כי תמיד התרגלתי למקום של לייעץ ולנסות לעזור לחברות שלי והחברה הכי טובה שלי שהייתה היחידה שסמכתי עליה בעיניים עצומות והיא גם משקרת לי וזהו. אין לי יותר.
אני נמצאת במקום כל כך דפוק בחיים שלי שאני יודעת מה אני רוצה להיןת ולעשות בדיוק אבל אני לא מצליחה ולא יכולה וזה הורג אותי.
אני מרגישה באמת שאין טעם לחיים שלי.
בבקשה אל תגידו לי שאני עדיין קטנה כי זה כל כך לא משנה, אני באמת מרגישה כל כך עמוק בבוץ שאין לי איך להוציא את עצמי.