קטע כתיבה אמיתי שלי. מישהו מבין אותו?

כמו התמונת מסך שלי בטלפון. אני רואה אותך, די ברור, מספיק טוב, אבל לא באמת מספיק, לא באמת טוב, אם אתקרב ואעמיק התמונה תהפוך מטושטשת. ואז, אחרי שניות אחדות התמונה תיעלם ובמקומה יופיע מסך שחור. אני עדיין אראה בראשי את התמונה, אותך, שהייתה שם לפני שניות, ומאוד קל לחזור לראות אותה. בסהכ ללחוץ על כפתור, אז אני אלחץ ושוב אראה בדיוק את אותה התמונה. אבל אתה לא תשוב. תמונה שווה אלף מילים. בן אדם חי, נושם, שווה מיליון, לא מילים, שווה מיליון חיבוקים, נשיקות, חיים.
כשהייתי יותר קטנה, בשנים הראשונות לאחר מה שקרה תמיד לא הבנתי למה אח שלי לא נכלל ביום הזיכרון לחללי צהל, רציתי שגם הוא יהיה שם, שגם לזכרו ידליקו נר, שיספרו גם את קורות החיים שלו, שתמונתו תופיע. ידעתי שהוא כבר סיים צבא, ידעתי שהוא בחר בכך. אבל אני לא בחרתי! אני לעולם לא בחרתי שאחי ימות! כלכך רוצה אותו, כאן, בעולם, לידי, לא לידי, העיקר שיהיה, שאדע שהוא בינינו, איתנו, הולך, מדבר, מרגיש, חושב.

רוצה להאמין שאתה צופה בנו, שאתה מחזק אותנו שקשה, דואג לנו, עוזר, מקשיב.
כלכך רוצה שתיהיה פה, שאני לא אגיד יותר שאנחנו "ארבע אחיות" כלכך קשה לדעת שפעם היינו חמישה, שפעם היינו "ארבע בנות ובן" והעוד מספר הקטן הזה, העוד מילה, כלכך משנה, ברמות פשוט מטורפות,
כי בכל פעם ששואלים- "אה, אתם רק בנות?" ואני עונה "כן.." אנשים לא מבינים איזו צביטה יש לי בלב.