החברה הכי טובה שלי חסמה אותי...

אנחנו רבים הרבה ואני יודע שהחברות בייננו ממש לא טובה לשננו, גם לנפש שלי וגם לשלה. אבל היא עדיין חשובה לי. עברנו הרבה ביחד וגיליתי את עצמי מחדש איתה. יש לי הרבה מחלות והפרעות נפשיות (דיכאון, סכיזופרנייה וחרדות). יש איזו מילה שהיא ביקשה מימני לא להגיד אבל יש לי בעיות שיכחון אבל לא בקטע קריטי (זה התופעות לוואי שלי מכדורים) והיא בהתחלה כיבדה את זה והכל והבינה שזאת לא אשמתי אבל בזמן האחרון היא כל הזמן אמרה שזה מעצבן אותה... ורבנו בגלל זה כבר פעמיים. אני היתרחקתי מהרבה חברים שלי ביגלל שהם היו ממש רעים אלי ולא היה לי נעים יותר ליהיות בחברות כזאת, ועם השאר אני לא כל כך בקשר כי אני לא בבית ספר יותר מידיי (טיפולים בבית חולים וזה על זמן לימודים). אז נישארתי עכשיו לבד.. ברור עם הבן זוג שלי אבל לבד מבחינה חברתית.. כל דבר קטן עושה לי ממש רע ומחמיר לי את המצב ואני זוכר שכמה פעמים ביגללה הלחץ דם שלי ממש עלה והיתעלפתי וזה ניגמר באישפוז, אבל בחיים לא האשמתי אותה. האשמתי את המצב שלי. גרתי אצל החבר שלי בערך 3 חודשים (שני ההורים שלי ניפטרו וההורים שלו החליטו ''לאמץ'' אותי כדי שאני ישאר איתם) אבל הרווחה נחנה להם רק חודשיים והם החליטו שזה לא אווירה שתשפר את המצב שלי כרגע, ובמיוחד שאני גר עם החבר שלי בגיל צעיר. (אני בן 16 והוא עוד מעט בן 18) והעבירו אותי לבית עם מישפחה אחרת. וביום הראשון היה לי ממש קשה להיסתדר עם המצב החדר ולשיגרה בלי עזרה מהחבר שלי אבל האחים החדשים שלי וההורים המאמצים עזרו לי להיתמודד. וכמה לילות אחרי ניהייתי ממש בדיכאון כי לא שמעתי מהחבר שלי והרגשתי שלאף אחד לא אכפת מימני.. אז כתבתי לאותה חברה על זה והיא כל הזמן אמרה לי שאני מגיב לדברים ביותר מידיי רצינות ואני צריך לתת לו הפסקה כי אני מעיק עליו וזה כל כך לא עזר ובאמת שרציתי להימחק מהעולם באותו רגע... (אחר כך שמעתי מימנו הוא אמר שההורים שלו לקחו לו את הטלפון והוא ישן מלא)
בכללי אני העברתי הרבה זמן בלדבר איתה ששכחתי איך זה ליצור קשר עם אחרים.. ועכשיו זה ניגמר, זה אבוד היא לא פה יותר. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי יותר ומה לעשות עם הזמן שעכשיו נישאר ריק.. עכשיו אין לי ביכלל חברים שאני יכול לדבר איתם שקשה לי ואני מרגיש כבר חס אונים... מה אני יכול לעשות?
(סליחה אם יש שגיאות כתיב אני בארץ 4 שנים כימעט וקשה לי ליכתוב)