למה אנחנו לומדים להעריך דברים רק אחרי?

כי כשאתה נמצא במצב של האחרי, כשזה חסר לך, במבט לאחור אתה רואה ומעריך ושם לב יותר לפרטים לעומת התקופה שהיית בתוך הסיטואציה(למשל בחו"ל),
לדעתי אחד מהדברים הכי חשובים ויפים שבן אדם יכול לעשות זה להעריך את הרגע של כאן ועכשיו.
לא סתם אומרים "להודות כל בוקר".
כי תאכלס, מי יודע? חס וחלילה יקרה משהו רע באותו יום, היה יכול לקרות משהו טראומתי אתמול, זה יכול לקרות לכולנו בלי יוצא מן הכלל.
בגלל זה שקצת חרא לי, קשה או מעיק,
אני עוצר רגע, ומבין שוואלה החיים שלי דבש, לא משנה אם אני לא עשיר, לא האדם הכי יפה או אינטלגנטי ועוד ועוד,
אני פשוט מעריך מאוד את זה שאני נושם, עם 2 רגליים, אני בריא, יש לי אוכל בצלחת ומשפחה ואנשים שאוהבים אותי. מה צריך יותר מזה לעזעזאל?

זה לא תמיד נכון.
אבל אולי זה בגלל שרק כשמאבדים דברים או שהםמקורים אנחנו מבינים כמה מריך להעריך אותם

זה כמו יהלום שמצאת: עד לא יודע כמה הוא שווה עד שאתה לא הולך למישהו שיעריך את השווי שלו.
חברה, הורים וחיים בעיקר הם כמו יהלום שמצאת והסיטואציות שהבאת זה היהלומן שמעריך את השווי של מה שיש לך או היה לך.

אני חייבת לומר שזה לא תמיד נכון, כבר שההורים שלי הזמינו את הטיסה לחול התרגשתי והערכתי אותם.