איך זה נשמע? בבקשה תכנסו..

זה תקציר לסיפור ראשון שאני כותבת וזה מאוד חשוב לי לשמוע דעות.. תודה לעוזרים:)

שברירי תקווה
תקציר:

כשהסקרנות גורמת לך לטעויות, שמופיעות גם על האנשים שחשובים לך, רק אז אתה מתחיל להאמין במשפט הידוע.. או שזה רק מה שקרה לי? בכל מקרה, זה המשפט- "הסקרנות הרגה את החתול" רק שבמקרה הזה, אני מרגיש כמו החתול..

אני משרבט קשיקושים על הקיר עליו אני שעון בעזרת מסמר שמצאתי בתוך החדר המוזר הזה, שכמעט לגמרי חשוך. אני בקושי זוכר איך הגעתי לפה, איפה אני.. ואז הזכרונות עולים בי אחד אחרי השני, בקצב מטורף שמסחרר אותי. אני מניח את ראשי על הקיר ונותן לכל המחשבות לחלוף ולהעלות אחד אחרי השני, מנסה לחבר את כל החתיכות שבמוחי לחתיכה אחת ."הן כאן, בגללי." זה מה שאני אומר ברגע שההבנה הכתה בי.
'למה לעזעזאל אני אוהב למתוח גבולות?! למה אני אוהב להסתכן?! ולמה אני חייב תמיד למשוך אותן לסיכונים שלי?! הן כאן בגללי!!' אני דופק את אגרופי בכעס על הקיר שוב ושוב, מתעלם מהכאב ומהפצעים שאני יוצר לעצמי..
אני חייב לדאוג להן, בכל מחיר. אנחנו נצא מכאן. אני מחליט במחשבתי עייף ומסוחרר אני מתיישב בחזרה על הריצפה, עוצם את עיניי מעט להקל על כאב הראש שעופף אותי, ועל הכאב בפרקי אצבעותי..
'אני אדאג להן בכל מחיר, הכנסתי אותן לחרא הזה, ואני גם אוציא אותן מזה.' אני ממלמל בשקט רגע לפני שאני מרגיש את השינה לוקחת אותי איתה.