המרדף האינסופי אחרי אושר זה מה שתורם לעלייה בדיכאון וריקניות. אתם מסכימים?

כיום בחברה שלנו יש איזו מוסכמה כזאת שאסור להיות עצובים. פשוט אסור. עצב זה רע. צריך מהר להחליף את הבכי בחיוך.
התעשייה הזאת של הספרים, הסרטים, ההרצאות וכל הדברים האלה היא אחת מהתעשיות הרווחיות ביותר בעולם, וזה די מובן כי מי לא היה רוצה להיות שמח?
אבל כל האובססיה לאושר היא חולנית והיא לא בריאה. יש סיבה שאדם עצוב. הוא לא עצוב סתם ככה, וברגע שמלמדים ילדים להדחיק את הרגש שלהם ולחייך חיוך מזויף וללכת לקניון ולקנות אושר בשקית, יוצרים אצלם נזק אדיר, כי צריך לטפל בבעיה מהשורש.
זה כמו שאם יש לכם בעיה באוטו והנורה דולקת, אתם לא תכבו אותה ותסעו ותגידו שהכל בסדר; נכון?
אז למה עם רגשות זה אותו דבר?
ברגע שבו דוחקים עצב או תסכול ומתכחשים לו, הוא לא נעלם. הוא פשוט עובר לתת מודע, ומתישהו הגוף כבר לא מכיל את זה יותר וככה דכאון נוצר. זה רעל בתוך הגוף. די דומה למחלה גופנית. ברגע שלא נותנים לגוף את המנוחה שהוא זקוק לה, הגוף פשוט נהיה חולה ואז הבן אדם מוכרח לנוח. זהו, אין לו שום ברירה.