11 תשובות
כי זה בסוף הורג אותך מבפנים ומבחוץ
שואל השאלה:
אבל אם זה חתכים קטנים? לא משהו שאפשר לאבד ממנו הרבה דם
אבל אם זה חתכים קטנים? לא משהו שאפשר לאבד ממנו הרבה דם
אנונימית
יכול להרוג וזאת פגיעה עצמית.
זאת פגיעה עצמית וזה לא בריא לא משנה באיזה צורה
ישארו צלקות שילוו אותך לכל החיים
זה גורם לך להתמכר לתחושה.
גם אני תוהה
כי אפשר למות מאיבוד דם
כי זה לא פתרון שהוא נכון
כי זה לא פתרון שהוא נכון
מתמכרים לזה ואי אפשר להפסיק
ולאט לאט החתכים הקטנים כבר לא מספקים אז חותכים יותר עמוק וגדול וזה מתדרדר...
ולאט לאט החתכים הקטנים כבר לא מספקים אז חותכים יותר עמוק וגדול וזה מתדרדר...
אוקיי.
אני אגיד את מה שקרה לי כשהייתי חותכת (כל החתכים שלי היו קטנים ולא איבדתי הרבה דם):
אם החתך היה נפתח בימים אחרי זה אז כאב ושרף לי ממש.
הייתי מסתירה את החתכים ונאכלת מבושה. גם כשחברים שלי ידעו הסתרתי והתביישתי.
פחדתי ממש שימצאו את הלהבים, את הניירות טואלט עם הדם, דם או את הטבלה שרשמתי בה את המקרים שחתכתי בהם ועוד נתונים לגבי זה (לא יודעת למה כתבתי אותה)
זה "עזר" לשעה שעתיים וביום אחרי חזרתי להרגיש רע. יותר רע.
זה דרדר אותי נפשית והעמיק את הדיכאון שלי. בשלב מסוים גם חזרו לי המחשבות האובדניות ושבוע אחרי כבר נהייתי אובדנית. (אני כבר לא אובדנית)
זה דרדר אותי כל כך, שהייתי זומבית בערך כל יום, כל היום. בימים שלא הרגשתי מזעזע פשוט לא הייתי שמחה.
התמכרתי לזה בצורה כל כך קשה שאם הייתי מתחילה לחתוך אז היה יוצא שאני חותכת שלושה- ארבעה חתכים יותר ממה שהתכוונתי (והתכוונתי בהתחלה לשלושה- ארבעה, לא הייתי צריכה הרבה).
התמכרתי לזה כל כך חזק שכמעט כל דבר גרם לי לאסוציאציה על להבים, חתכים, דם, כאב וכן הלאה.
הייתי כל כך מכורה, שמלא דברים גרמו לי לדחף קשה לחתוך. לפעמים הדחף הופיע לי בלי סיבה.
מאוד אבל *מאוד* קשה להפסיק עם זה.
זה לא באמת פותר משהו, הרי גם אם אני אחתוך עדיין הבעיות שלי יישארו ועדיין יהיה לי דיכאון.
לפי כל זה הגעתי למסקנה שלחתוך זה רע בשבילי ושאני אפסיק לחתוך, בשביל עצמי.
ואני עוד לא התחלתי לדבר על כמה כדאי לי להפסיק בשביל חברים שלי.
אני אגיד את מה שקרה לי כשהייתי חותכת (כל החתכים שלי היו קטנים ולא איבדתי הרבה דם):
אם החתך היה נפתח בימים אחרי זה אז כאב ושרף לי ממש.
הייתי מסתירה את החתכים ונאכלת מבושה. גם כשחברים שלי ידעו הסתרתי והתביישתי.
פחדתי ממש שימצאו את הלהבים, את הניירות טואלט עם הדם, דם או את הטבלה שרשמתי בה את המקרים שחתכתי בהם ועוד נתונים לגבי זה (לא יודעת למה כתבתי אותה)
זה "עזר" לשעה שעתיים וביום אחרי חזרתי להרגיש רע. יותר רע.
זה דרדר אותי נפשית והעמיק את הדיכאון שלי. בשלב מסוים גם חזרו לי המחשבות האובדניות ושבוע אחרי כבר נהייתי אובדנית. (אני כבר לא אובדנית)
זה דרדר אותי כל כך, שהייתי זומבית בערך כל יום, כל היום. בימים שלא הרגשתי מזעזע פשוט לא הייתי שמחה.
התמכרתי לזה בצורה כל כך קשה שאם הייתי מתחילה לחתוך אז היה יוצא שאני חותכת שלושה- ארבעה חתכים יותר ממה שהתכוונתי (והתכוונתי בהתחלה לשלושה- ארבעה, לא הייתי צריכה הרבה).
התמכרתי לזה כל כך חזק שכמעט כל דבר גרם לי לאסוציאציה על להבים, חתכים, דם, כאב וכן הלאה.
הייתי כל כך מכורה, שמלא דברים גרמו לי לדחף קשה לחתוך. לפעמים הדחף הופיע לי בלי סיבה.
מאוד אבל *מאוד* קשה להפסיק עם זה.
זה לא באמת פותר משהו, הרי גם אם אני אחתוך עדיין הבעיות שלי יישארו ועדיין יהיה לי דיכאון.
לפי כל זה הגעתי למסקנה שלחתוך זה רע בשבילי ושאני אפסיק לחתוך, בשביל עצמי.
ואני עוד לא התחלתי לדבר על כמה כדאי לי להפסיק בשביל חברים שלי.
1. זה לא באמת עוזר להתמודד עם המצב
2. החתכים עצמם לא מסכני חיים כל עוד הם שטחיים יחסית אבל בגלל הרצון להסתיר אותם הרבה פעמים משתמשים בסכינים לא נקיים ומסתירים את החתכים מתחת לבגד ולא מתחת לחבישה נורמלית ויש סיכוי גבוה לזיהום
3. לחתול משחרר למוח כימיקל שגורם לך להתמכר לזה (הרואין מדמה את אותו כימיקל רק באופן הרבה יותר מוגזם)
4. מניסיון, עם הזמן החתכים הקטנים האלה לא מספיקים לך וכל מה שאת רוצה זה לחתוך עמוק יותר ושירד יותר דם וזה הופך לדבר שאת פשוט ממש רוצה לעשות כל הזמן ולא למשהו שעוזר לך להתמודד
2. החתכים עצמם לא מסכני חיים כל עוד הם שטחיים יחסית אבל בגלל הרצון להסתיר אותם הרבה פעמים משתמשים בסכינים לא נקיים ומסתירים את החתכים מתחת לבגד ולא מתחת לחבישה נורמלית ויש סיכוי גבוה לזיהום
3. לחתול משחרר למוח כימיקל שגורם לך להתמכר לזה (הרואין מדמה את אותו כימיקל רק באופן הרבה יותר מוגזם)
4. מניסיון, עם הזמן החתכים הקטנים האלה לא מספיקים לך וכל מה שאת רוצה זה לחתוך עמוק יותר ושירד יותר דם וזה הופך לדבר שאת פשוט ממש רוצה לעשות כל הזמן ולא למשהו שעוזר לך להתמודד
אנונימית