אני צריכה חוות דעת על משהו שכתבתי

זה סוג של על החיים שלי, אני ממש אשמח שתגידו את דעתכם...

היא כבר לא רואה מעבר לדמעות.
היא למדה לבכות רק בלילות, מתחת לשמיכה, כשאיש לא רואה, הדמעות מתחילות לזלוג.
לאף אחד כבר לא אכפת.
כולם חושבים שהיא תמיד שמחה כלכך, אבל הם לא יודעים מה מסתתר מאחורי האיפור, שה"חברות" שלה אומרות לה להוריד כי היא יפה גם בלעדיו.
אבל היא לא מרגישה את זה, היא חסרת ביטחון ובכל יום שעובר זה כאילו היא שוקעת עמוק יותר בחוסר הביטחון ובבדידות והשקט ששורר בחדר.
הכרית כבר רגילה לקבל מכות והמיטה כבר ראתה את כל הרגשות שעברו עליה בחודשים האחרונים, כי המיטה היא החברה הכי טובה שלה, היא לא שופטת, לא מדברת, לא מרכלת, היא מקשיבה, והיא אוזן קשבת.
כלכך הרבה סיפורים המיטה הזו שמעה, והיא לא תספר.
היא לא תספר מה היא בכל לילה רואה.
מה היא מרגישה בבוקר יום שבת ומה בערב שישי, כשחוזרים מהארוחה ואז היא כבר לא מרגישה, היא פשוט מתפרקת ונעטפת בשמיכה, מקווה שלא רואים את השריטות והשברים.
ועוד לא דיברנו על הסדקים, שהולכים ומתפרקים מיום ליום, משעה לשעה.
היא מקווה שבסוף תוכל לברוח מעצמה, אל מציאות חדשה, מציאות שבה חיוך הוא אמיתי ובכי- מסכה, מציאות שיש בה אור וגם טיפה שמחה, מציאות שהיא תוכל להיות מה שתרצה בלי טיפת בושה.