איך מרגיש סדר יום של אדם דיכאוני? (לדעתכם או סיפור אישי שלכם)

מאוד תלוי ברמה של הדיכאון ובאופי של הבן אדם עצמו.
יש אנשים שישכבו כל היום במיטה ולא יעשו כלום, ויש אנשים שינסו לקום ולעשות משהו עם עצמם.
אני אישית גם וגם. אני לוקחת נוגד דיכאון שיחסית מעורר אותי, ולכן זה נותן לי מוטיבציה לקום מהמיטה וללכת לעבוד.

כתבתי את זה לפני זמן-מה בשאלה אחרת:

זה יום שישי, 7 בבוקר, והשעון המעורר שלך מנסה את המיטב להעיר אותך לעוד יום שאמור להיות יפה, אבל לעזאזל, אתה יודע איזה יום זה טוב יותר. זה עוד יום שתעבור כי אין לך שום אפשרות אחרת במציאות. בדבר הראשון בבוקר אתה נאנח, מפיל את רגליך המתות על הרצפה ויושב ובוהה בקיר הריק. אתה רוצה לחזור למיטה שוב ולהעמיד פנים שאתה לא קיים, אבל בעוד שעה יחכה לך האוטובוס לבית הספר.

אתה גורר את עצמך למקלחת, מתחיל לתהות אם אתה באמת צריך אמבטיה. אתה ישן קצת בעמידה שם מול המראה עם המברשת ויוצא כעבור 20 דקות. אתה מסתכל שוב על השעון ומרגיש שאתה חי באותו יום עקוב מדם. אתה דוחף עוגיות לפה, כוס חלב קר כי אתה כבר לא שם זין על חום, ועם אנחות לסירוגין, מתכונן לבית הספר.

אתה מחייך כמה חיוכים מזויפים כשאתה פוגש אנשים שאתה מכיר בתוך האוטובוס, מוצא את הפינה שלך, מחבר את האוזניות ומעמיד פנים שאתה לא שייך למין האנושי, תוהה איזה סוג של זבל יהיה היום הזה. אתה מגיע לבית הספר, נאנח עוד קצת כשאתה רואה את המבנה הזה שנראה כמו מלכודת שצריך לשרוד לאורך החיים. אתה סובל להמשך היום, מזייף את צחוקך, מתכרבל בתוך עצמך על דברים שאינם לטובתך, גולש במעורפל באתרי אינטרנט למרות שאתה לא מחפש משהו ספציפי, אוכל כי הבטן שלך מקרקרת, ועוזב בסוף היום, רק כדי להבין שאין מה לעשות גם בבית.

אתה זורק את התיק שלך על הספה, נופל מת על אותה ספה ומתחיל לגלול באינסטגרם ובפייסבוק שוב. אתה אפילו לא מקנא בחיים המושלמים, כביכול, של חבריך. איבדת את השרירים הרגשיים שלך. אתה מרגיש רעב, אבל חושב על העבודה הכרוכה בהכנת ארוחת ערב, אתה מדלג עליו ובולס לך ג'אנק פוד. אתה מדבר עם ההורים שלך שמתעלמים מכך שאתה חי חיים אפורים מכיוון ששכללת את האמנות להונות אותם בשקרים הצבעוניים שלך. יום שישי שעדיין לא מרגש אותך כי כל יום הוא פאקינג אותו דבר - ריק וחסר תכלית. אתה תוהה אם אלכוהול יעזור או שעליך להתקשר לחברים שלך, אבל כבר ניסית את זה ואתה מרגיש בודד בנוכחותם, אז זין על זה.

אתה מקלל את עצמך בגלל הבלגן שאתה נמצא בו, תופס את המחשב הנייד שלך ומשתפל בסדרת האינטרנט ההיא שכבר צפית בה, רק כדי לברוח מהמציאות עד שתירדם לישון. אבל רגע, לישון? היית רוצה! אתה עוטף את עצמך עם שמיכה, ואותן מחשבות אובדניות עולות לך. בהצלחה עם להירדם, טמבל. שעה? שעתיים? שום דבר.

אתה עדיין בוהה בתקרה שמזכירה את כל החרטות שנקשרות בפנים. הדממה הלא יפה של הלילה מתחילה לרדוף אותך. אתה זורק את השמיכה, מסתובב ומנסה לישון על הבטן. הזיכרונות שלך זורמים פנימה. כל אחד מהם. ברורים כשמש. הדברים שהיית/יכולת לעשות כנגד הדברים שעשית.

אתה יושב זקוף ובוהה במרפסת. פתאום אתה זוכר את הסצינות הקופצות האלה מסרטים שבהם אנשים נמעכים בראשם לאחר הצלילה מהקומה העליונה, אז אתה שם קצת מוזיקה ומצפה שהמוח שלך יוסח.

שוב מזל חרא. המוח שלך מפיק הנאה סדיסטית מעינויך.

אתה מרגיש כאילו יש שק חול כבד על החזה שלך שאתה לא מסוגל לדחוק הצידה אפילו מעט. אתה רוצה להראות את האומץ שלך, אבל היי, אנשים מסביבך יתייגו אותך כמטורף אם תעשה זאת. אז אתה חוזר למיטה ופשוט בוכה מעט. מה שמתחיל בדמעה הופך לזרם רגשות בלתי נשלט מדי פעם, אך לפני שאתה יודע זאת, אתה נרדם בלי להכיר בכך. סוף כל סוף!

שבת בבוקר, יאיי! סופ"ש.

אתה אומר פאק איט וחוזר לישון במקום זאת, מדלג בנוחות על ארוחת הבוקר ולעיתים, אפילו ארוחת צהריים. וכך החיים ממשיכים להחליק במקום ואתה ממשיך להיות תקוע במערבולת הבלתי נגמרת של חוסר תכלית. כל יום. אתה יודע זאת, אתה מרגיש אשם בקשר לזה, ובכל זאת אתה נותן לזה להיות.

לפעמים אתה תוהה אם אתה פשוט עצוב מהדברים בחיים, אבל כששגרה זו נמשכת יותר משלושה חודשים אתה מבין שאתה עובר את השלב האפל ביותר בחייך ואתה בצרה עמוקה אם אתה לא עושה דבר בקשר לזה. רוב האנשים לא עושים דבר ובכך מאבדים חייהם לחלוטין.

^^ חיחי אהבתי

אני הייתי מחייכת חיוך מזוייף הייתי ישנה עד מאוחר שומעת שירים עצובים לפעמים גם שמחים למרות שהייתי בדיכאון הייתי בודדה ויושבת לי במקום כלשהו בשכונה ורוב הזמן בוכה או סתם מבואסת על החיים

יש אנשים שלא עובדים בגלל החרדות שלהם... חלק גדול מהיום שלהם חושבים על השיטה של התאבדות שלהם וחושבים אם כדאי להשאיר מכתב או לא... בסופו של דבר לא יעשו שום דבר כי לא משתלם

(אלו חוויות אמיתיות שלי, בן 21 עם בעיה במערכת העיכול שגררה אחריה בעיות אחרות)

קם ב-2 בצהריים אחרי שינה ארוכה שמרגישה לא איכותית, אומר שלום לסבתא שלך שמנסה לזייף את זה שהכל נורמאלי איתך, אוכל(?), יושב על המחשב סגור בחדר, אוכל שוב בחדר, יושב על המחשב סגור בחדר, ההורים חוזרים מהעבודה, יוצא לומר שלום, חוזר לחדר מול מחשב, יוצא לאכול, חוזר לחדר מול מחשב, מתקלח (זה הפך מכל יום לרק כשמרגיש שנדרש) נשכב על המיטה, קורא ספרים שמהווים את האור היחיד בחיים שלך באייפד בבהירות מאופסת. שואל את עצמך 'אולי נלך לישון?', עונה לעצמך 'לא רוצה, בוא נדחה את הבוקר למאוחר כך, לא בא לי להתעורר', ממשיך לבזבז זמן. ההורים קמים לעבודה, אתה שומע דלת נפתחת ורואה אור נדלק במסדרון שהיה חשוך , חושב לעצמך 'למה אני עדיין לא יושן?', עונה לעצמך 'מה זה משנה'.

בן משפחה מבקר ופונה אלייך "מה אתה עושה עכשיו? לומד? עובד?".
אתה מחייך חיוך מזוייף, מגחך, ועונה "כן... אני מחפש עבודה כרגע..."
"אה איפה? לא למדת איפשהו לא מזמן?"
"אה חח, כן, זה לא יצא... אני לא יודע, נראה מה יהיה", מגחך ממבוכה.
"בסדר" הוא עונה ומאבד עניין. הוא רואה שאין לך מה עוד להגיד, אולי לא היה לו כל כך אכפת מלכתחילה אתה חושב.
אתה מסתכל על כולם מדברים עם החיוך המזוייף שלך ומגחך כדי לא לבלוט כשכולם צוחקים ותוהה לעצמך, 'לעבוד? בשביל מה? איך זה יעזור לי כרגע? זה יביא לי אושר? מה אני אעשה עם הכסף הזה? אשיג עוד כסף?'
'אולי אצא לעבוד סתם כדי לבזבז זמן? זה לא שאני עושה משהו יותר טוב...'
הולך לאתרי מציאת עבודה, 'יש עבודה שאני מסוגל לעבוד בה? אהממ.. לא נראה ככה... טוב, בוא נהיה עוד קצת בבית, גם ככה אין לי כוח לזה'

הולך לחתונה של אח שלך, מתחילים לעשות תמונות משפחתיות, אתה רואה את המשפחה ביחד, הם קוראים לך להצטרף לתמונות, ואתה מנסה לעשות כך שיהיו תמונות גם בלעדייך, 'למקרה ש', אתה אומר לעצמך, שלפחות יהיו תמונות שפחות יזכירו אותך אם משהו לא צפוי יקרה. אורחים מגיעים, כולם שמחים ומדברים ואתה עומד לך בצד נבוך, אבוד, ותוהה 'למה אני מרגיש כל כך בודד מוקף בכל כך הרבה קרובים, זו כבר פעם שנייה כזו'.
עוד קרוב מתקרב אלייך ואומר "בקרוב אצלך!" ואתה מגחך, "כן בטח.." עם חיוך גדול מאולץ כדי לא לבאס. בפנים אתה אומר לעצמך 'אני לא מסוגל להסתדר בעצמי, אתה רוצה שאדרדר עוד מישהו? אני בקושי מסוגל לצאת מהבית. אני לא יכול להפוך מישהי למאושרת ככה'

אתה מפספס את החופה של אחיך בגלל שלא טרחת לבדוק מתי היא תהיה למרות שאתה יודע שיש לך בעיה, למזלך מכר מגיל צעיר אומר לך שהחופה קרובה. אתה מנסה לפתור את הבעיות שלך לפני אבל יוצא ורואה את ההורים והאחים עומדים מתחת לחופה וחושב לעצמך 'איזה אח טוב אתה, אפילו לא הצלחת להגיע לחופה שלו, לפחות אל תלך לשם באמצע דברי הרב ותביך את המשפחה שלך'. אתה מצטמק שוב לבור הפנימי שלך ולא יודע מה לעשות עם עצמך מהפחד שיזהה אותך הקהל והפחד שהעלבת/פגעת באח שלך, אתה יוצא מאולם החתונה, ומתרחק, ומתרחק, הדמעות מאיימות לעלות בעינייך, אדם שעובר לידך מסתכל על הבחור המוזר שלובש חליפה באמצע רחוב נטוש, אתה שואל את עצמך אם הוא ראה שאתה לא יציב, אבל מעיף את המחשבה מהראש, 'זה לא חשוב כרגע' אתה חושב, ושואל את עצמך שוב האם יש טעם בלהמשיך את החיים האלה, ואתה יודע שהתשובה שלך היא לא, לא משנה כמה פעמים תשאל.

אתה נזכר בלילות האלה, כשאמא התקרבה אלייך נסערת ומעט בוכייה, אחרי שהיא שוב פעם שמעה את הדברים המוזרים שיוצאים לך מהפה ולא ידעה איך להגיב, היא לא מבינה מה קורה ולמה אתה ככה, למה אתה לא עושה שום דבר לעזור לעצמך, למה אתה לא הולך לרופאים, למה אתה לא הולך לרופאים אלטרנטיביים. אתה אומר "כבר עברתי מספיק רופאים ובדיקות בצבא, אין כרגע תרופה ידועה" והיא שוב פעם אומרת לך "מאיפה אתה יודע? לא הלכת מספיק כדי לדעת" עם דמעות בעיניה ואתה אומר "ולזרוק כסף סתם? זה לא שווה את זה, אמא די, תפסיקי לדאוג בבקשה" והיא אומרת "אתה טועה, ואיך אני יכולה להפסיק לדאוג לך, אתה הבן שלי!".
היא מפחדת שתפגע בעצמך ונלחצת, אתה אומר "לא יקרה לי כלום, אני אוהב אתכם" ומחבק אותה חזק כדי להרגיע אותה כשבפנים אתה אומר לעצמך "הסיבה היחידה שאני עדיין חי היא כדי לא להרוס לכם את החיים, זה לא יקרה, אני לא אעשה את זה, איכשהו... בבקשה אל תלחצו עליי כל כך, אני גם ככה מרגיש על הפנים"

אתה שואל את עצמך, האם אני עושה החלטה נכונה בזה, שבמקום לתת להם(להורים) לבכות פעם אחת ואולי להזכר לפעמים, אתה פשוט זורה להם מלח על הפצעים במשך שנים? אולי היה עדיף לסיים את זה וזהו? אולי היית צריך לסיים את זה באותו יום בטירונות שכמעט ניסית? אולי היה יותר טוב ככה.. אתה נזכר בהלוויה של המכר הזה מבית ספר, שהחליט להתאבד כשבוע אחרי שהתחלת צבא, כשבוע לפני שרצית לעשות את זה בעצמך, אתה זוכר איך ההורים והאחים שלו בכו ולא מסוגל לעשות כלום. אתה כלוא בעולם הזה בגלל המצפון שלך. יום עובר לו, ועוד יום עובר עובר, ואתה שואל את עצמך 'מעניין אם עוד 5 שנים עדיין אהיה כאן'.

לא בדיכאון כבר שנים אבל אחרי לילה של לחצים ותפילות שאמות בשנתי אני קמה וכועסת שלא מתתי.
לא אכפת לי מה אני לובשת כי זה לא משנה לי יותר, גם ככה אראה רע.
לא אכפת לי שאני מאחרת כי הבית ספר לא מעניין אותי.
אולי אבריז היום, נראה איך התחשק לי או אם אצליח לקום מהמיטה. אולי בנס מישהו ידרוס אותי היום.
כל זה לא חשוב כי לא יהיה לי עתיד כי אתאבד בקרוב בכל מקרה.

נשבעת שאלה היו המחשבות שלי בגיל 16 ואני עכשיו בת 21 ושמחה שיצאתי מזה. דיכאון זה לא צחוק.

קם בבוקר בדקה התשעים או שלא קם מה שבא באותו יום
הולך לבית ספר כי מכריחים אותו
סובל את החיים
חוזר הביתה
הולך לישון

אני בדיכאון קשה מאוד אני כל הזמן במיטה ואני לא יוצאת ממנה ואני בוכה כל הזמן במיטה. הרבה זה הרבה בגלל שיש לי טקסים שלוקח לי המון שעות לעשות אותם בשביל לצאת מהבית.

מהימים הקשים שלי.
14:00 בוקר חבל שקמתי בכלל
14:45 עדיין מנסה לחזור לישון
15:00 הולכת למטבח לשתות נס קפה
15:20 במיטה בוהה בתקרה מה לעזאזל אני עושה כאן?
15:45 לוקחת כדור הכי טוב לי זה לישון
22:00 בוקר? ערב? אוף איזה יום מזה החיים האלה?
23:00 רואה סרט אימה אולי ככה המוח הדפוק שלי יפסיק לחשוב
00:35 מזייפת חיוך בשביל אמא ששואלת לשלומי ואז בוכה כי מולה הכל מתפוצץ
1:45 הולכת למטבח לנשנש משהו אולי זה יעשה לי טוב
2:00 מתקלחת ובוכה
3:00 שונאת את כולם( אחת מהתופעות לוואי) מחפשת סידרה להעביר איתה תזמן
4:00 עוד פרק
5:00 עוד פרק
6:00 עוד פרק
ונרדמת..