התחלתי לכתוב את הסיפור שלי

שואל השאלה:
הבית היה שקט,
רק הטלוויזיה נשמעה ברקע, והוריי מתווכחים למטה. כשאני בת החמש, מתגנבת מחוץ לחדר ויושבת על מדרגות הקומה השנייה ומציצה לסלון למטה. אחי, אורי בן השלוש ישן בחדרו בשלווה ואני מקשיבה להורי במתח. "אני לא מוכנה יותר!" אימי צועקת וחובטת בספה, "תסתמי! הילדים יתעוררו" אבי מזהיר, ולופת בחוזקה את ידה של אמא. אמי, הנאנקת מכאב ממשיכה להאבק באחיזתו "בסדר! תעזוב כבר!" ממשיכה היא למחות. אך אבי לקח אותה וזרק אותה אל הדלת. מבטינו הצטלבו ממקומי על המדרגות. ואמי, עם עניים פעורות לרווחה ,לחשה ללא קול חזרי לחדר מהר.
אני זוכרת את הלמות לבי, את ריצתי השקטה לחדר,
ורעידותי מתחת לשמיכה, שמא אבא ימצא גם אותי.
מאותו לילה הבנתי בבירור שמשהו אצלנו לא כשורה.

תמיד הייתי מופלת בגלל היותי בת,
משפחתו של אבא לא רצתה בי,אצלנו בנות היו תמיד נחשבו נחותות מהגברים. והיו צוחקים עלי לעיתים קרובות, "היא כמו אמא שלה" היו אומרים, ולא הייתי מבינה את הבעיה. דודה שלי היתה מכנה אותי לעיתים קרובות "אינדיאנית" ,"שלוכית". והייתה סוגרת את דלת ביתה לפני.
סבי תמיד הסתכל עלי בגועל, כעל חרק על נעלו, וסבתי בחוסר תקווה מנידה את ראשה.
לא היו לי עוד סבים או סבתות, הם נפטרו כשהייתי קטנה, ולכן חשבתי שאני חייבת לכבד אותם גם אם הם אומרים לי "תעלמי". בארוחות שבת לא היה לי כיסא, ישבתי תמיד במטבח אוכלת לבד עם אמי שהייתה מביטה בי בכאב.
אחי אורי היה מלך הבית.
מקבל את כל תשומת הלב, מתנות, אהבה, כולם היו סביבו, מלטפים את ראשו, צוחקים איתו, בעוד אני מסתכלת מהצד.ויחס זה משפיע עלי יד היום.

כשעליתי לכיתה א' הורי התגרשו.
אני בטוחה שלהרבה ילדים להורים גרושים היה את הפנטזיה שהם יחזרו, אצלי זה לא היה ככה, ידעתי שהם לא יחזרו, אחרי כל מה שראיתי ושמעתי.
קיבלתי את זה קשה מאוד, אפילו שעשיתי לעצמי הכנות נפשיות זה היה קשה מדי.
עברנו לגור עם אמא במושב קטן די קרוב לבית של אבא (15 דקות) ומשם המצב התדרדר.
אמא התחילה לעשן כפייתית ולהיות עצבנית וממורמרת מהמלחמות עם הרווחה. וכמובן שהוציאה זאת עלי.אם במכות, העלבות, השפלות, ועשיית כל מטלות הבית. מנקיון לבישול. וכמובן גם לטפל באורי ובמצבו הלימודי. אמא הייתה חוזרת בשמונה בערב כל יום עייפה. אוכלת את ארוחת הערב, ממלמלת משהו על כמה שאני חסרת תועלת ושהייתה צריכה למסור אותי לאומנה, והולכת לישון.
כך גרנו אני, אחי, ואימי במשך 8 שנים.

סיפור מרגש ויפה, אבל לדעתי למשל שרשמת שהם חיו ככה במשך8 שנים זה טיפה הרבה מידי זמן, את צריכה להוסיף מה קרה עוד בשמונה שנים האלה כי משכת את זה קצת יותר מידי ובשמונה שנים הרבה מאוד משתנה, אולי מה הילדה הבינה כי היא נהייתה גדולה יותר, ואולי גם לכתוב בעברית גובה אבל לא יותר מידי גבוה כי ככה גם הרבה בני נוער יוכלו לקרוא ולהבין מזה המון דברים, אהבתי

וואו ממש אהבתי,את נורא כשרונית,אני מסכימה עם התגובה מעליי לגבי ה8 שנים אבל חוץ מזה לא הייתי משנה,אני בטוחה שאם היה כזה ספר הייתי קוראת אותו

סיפור ממש יפה, כשתסיימי לכתוב אני אשמח לקרוא אותו (: