הגיוני שאני רוצה לקבל סרטן או מחלה גופנית?

לא, ממש לא הגיוני. הייתה לי מחלה שיכלה להרוג אותי כשהייתי בן 7, ותאמיני לי שאת ממש לא רוצה את זה. הכאב, הידע שאת יכולה למות כל רגע נתון והספק אם בכלל הנזק הפיך (למזלי, יצאתי בריא ושלם, אבל יש כאלה שכורתים להם איבר בגלל המחלה הזו.) לא שווים שום אמפטיה שבעולם. את לא רוצה מחלה. את רוצה תשומת לב. תשומת לב שמגיעה לך, כי את בן אדם. אבל תאמיני לי שזו לא הצורה שאת רוצה לקבל אותה.

שואל השאלה:
בדיכאון אתה מת כל יום מחדש במחלה מתים פעם אחת

^^
וואו. פשוט וואו. אין לי מילים. אל תשווי את זה לפחד של ללכת לישון כל יום בערב, כי יש מצב שלא תתעוררי, ולהיות עצובה כל זריחה מחדש, כי את לא יודעת אם זה הפעם האחרונה שראית את השמש.

שואל השאלה:
על זה בדיוק אני מדברת לחולי סרטן לא יגידו "תבריאו את עצמכם תקחו אחריות על המחלה שלכם" את החולי דיכאון תמיד יאשימו בעצלנות בזה שנוח להם להיות חולים ומתי אנשים יבינו שאין בזה שליטה? ועדיף אמפטיה מזוייפת מאשר שיסתכלו עלייך בתור מטורפת

אני לא אומר שזו לא מחלה אמיתית, ותאמיני לי שיש לי הרבה חברים בעלי דיכאון. אבל עצם העובדה שאת משתמשת במשפטים צ'יזיים כמו, ואני מצטט, "בדיכאון אתה מת כל יום מחדש במחלה מתים פעם אחת" מראה לי שאת ילדה בת 13 שנמצאת ב"דיכי" כי זה הדבר המגניב לעשות.

שואל השאלה:
אני בת 20, עברתי 2 אישפוזים אני מטופלת אצל פסיכיאטר חמש שנים. אתה רק מוכיח כמה אנשים מזלזלים במחלות נפש

יכול להיות אם אתה רוצה להתאבד או שפשוט תילך לעזרה מקצועית

אותו דבר

תמיד חשבתי על זה אבל הייתה לי הפסקה של חודש וחצי ועכשיו אני יותר רוצה

כי את גורמת לזה להיות תחרות. "בדיכאון מתים כל יום במחלה מתים פעם אחת" זה בדיוק מה שגורם לאנשים לזלזל בזה. את גורמת לזה להשמע כמו תחרות של משפטים צ'יזיים, מה שגורם לאנשים לזלזל בזה. זה לא תחרות למי יותר רע. לא צריך לחשוב על זה ככה. תחפשי עזרה כמו אדם נורמלי. אדם עם סרטן לא יבוא למישהו שיש לו דיכאון ויגיד לו "אוףף בא לי אמפטיה כמו שלך יש, מגיע לי יותר, כי אתה לא תמות באמת ואני כן" או משהו בסגנון.

אנשים משוגעים יש פה

בגלל זה אני רוצה להיות פסיכיאטרית... לעזור לאנשים כמוך לראות שכן יש סיבה לחיות, לעזור להם לראות את האור בקצה המנהרה גם כשזה נראה שהכל אבוד. ואני מבינה את המצב שלך. את מרגישה ככ נורא אבל אף אחד לא שם לב. כשיש למישהו סרטן כולם שמים לב, לכולם אכפת, אבל כשזה דיכאון אף אחד לא מסתכל עלייך אפילו. הרבה ישר פשוט חושבים שאת עצלנית בלי להבין מה עובר עלייך. אני רק רוצה להגיד לך שתשארי חזקה, העתיד יהיה טוב יותר. תלחמי כל יום בדיכאון, אל תתני לו לקחת אותך. 3>

כל כך מבינה אותך

הגיון זה תלוי בבן אדם, ומבחינתך כנראה זה הגיוני. אבל זה לא נורמלי. מבחינתי זה די רחמים עצמיים ואת צריכה להתגבר עליהם כדי להגיע למום טוב יותר עם עצמך. תחיי בצורה הכי בריאה פיזית ונפשית שאת יכולה ואז תראי מה קורה. אם יש לך אנרגיה עצומה של תסכול, צאי לריצה או תפיקי מזה משהו חדש ומדהים שרק את יכולה לבטא בלי רחמים עצמיים שגורמים להרס עצמי.
ויש לי חברות עם דיכאון וזה לפעמים עוזר להן, לא בטוח שזה יעזור לכל אחד.

יכול להיות שזה הגיוני, אבל תוציאי את המחשבה הזו מהראש ומהר, את לא באמת רוצה להיות חולה את רוצה יחס, ואפשר להראות את זה בדרך אחרת

שואל השאלה:
על זה נאמר "אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו".
אני לא מנסה לומר שמחלות סופניות זה לא דבר נוראי, אבל אין ספק שמחלות נפש זה משהו שונה ועובדה שכמעט 90% מהמתאבדים סבלו ממחלות נפש

הגיוני מאוד אבל תחשבי שיש סיבה לזה שאנשים לא מביעים כלפייך אמפטיה
אולי הם לא שמים לב שאת דכאונית? חושבים שאת סתם עצובה?
אני יכולה להגיד לך מנסיון שאנשים בעיקר אנשים קרובים לא שמים לב לדברים כאלה את צריכה לדבר איתם כדי שידעו אין להם טלפתיה ובמקרה ואת כן אומרת להם והם עדיין לא מתייחסים גם לזה יש סיבה כל דבר בעולם ים סיבה אולי יש להם דברים אחרים שמטרידים אותם תנסי למצוא את הטוב.
בהצלחה❤

תראי, אני לא אובחנתי או משהו בסגנון...
אבל כשהייתי בת 8 היו לי מחשבות אובדניות שלא סיפרתי לאף אחד עליהן.
זה השתלב עם הפרעות אכילה שהתחילו מגיל 12 ונגמרו ב13. (שוב אומרת, לא אובחנתי אבל היה לי ברור שהיו לי הפרעות אכילה).
אני לא פסיכולוג ולא שום דבר אבל אני מציעה לך לנסות להקיף את עצמך במחשבות חיוביות כל הזמן.
בתקופה ההיא חשבתי שאני אשאר ככה כל החיים, שיש משהו ששולט עליי ושאני לא מסוגלת להתמודד איתו.
רציתי כבר למות מרעב או להגיע לאשפוז כי אף אחד לא שם לב אליי ורציתי תשומת לב, כמוך.
חודשים עברו, במסיבת הסיום של הכיתה, לא אכלתי, במסיבת יומולדת לא אכלתי.
מסיבות היו הדבר שהכי שנאתי כי האוכל פשוט עמד שם, כולם אכלו סביבי ואני פשוט "לא יכולתי", פחדתי שיחשבו שאני שמנה.
אמרתי לחברה שלי: "אני לא יכולה לצאת מיזה, אני לא מסוגלת לאכול."
מהרגע הזה באמת לא אכלתי כי סוג של הבטחתי לה ולעצמי שאני לא אוכל כלום, וככה היה.

אני כבר שנה אוכלת כמו שצריך ואני לא אומרת שזה קל, אבל אל תגידי לעצמך מה את יכולה ומה את לא יכולה כי את יכולה הכל.
את יכולה לצאת מיזה, את יכולה לא לצאת מזה.
זה עניין של זמן ועבודה קשה עם עצמך אבל את מסוגלת לעשות את זה.

אני ממליצה לך לכתוב יומן במחברת, לכתוב דברים עצובים, משמחים וכל דבר שמציק לך.

אני כתבתי פתקים עם משפטים נוראים שאמרו לי ופתקים עם מחשבות אובדניות...
לפני כמה ימים קרעתי את כל הדפים לחתיכות והייתי כל כך גאה בעצמי כי הרגשתי שכל העבר מאחוריי, התחלתי דף חדש.

אני ממליצה לך לעשות מה שעשיתי.
יום אחד את תסתכלי על הדפים האלה ותקרעי להם את הצורה בגאווה.

לא , לא הגיוני
את יודעת איזה סבל זה?
(אגב ביסודי, הייתה ילדה בכיתה שלי ששיקרה ששברה את היד וכל הזמן חבשה את עצמה בכדי שיתייחסו אליה. היא הודתה בזה.. אפילו שיקרה שיש לה מחלה! כי רצתה תשומת לב).
החיים לא הוגנים לפעמים אבל לאט לאט את תביני שעדיף שתסתדרי בכוחות עצמך ותהיי מספיק חזקה בעצמך ותפנימי שאת לא צריכה תשומת לב מכולם אלא רק מכמה אנשים קרובים לך וזהו, אז אל תאחלי לעצמך את זה בשביל מטרה כזו

כדאי שתדברי עם אנשים שחוו את המחלות האלה או לפחות תשמעי סיפורים, אני לא חושבת שסרטן יביא לך את היחס שאת רוצה:(
אם את רוצה לדבר אני כאן(: 3>

הגיוני,כן,
שפוי,לא.