יש בי בעיה..

לרוב כשאני מדברת עם אנשים פנים מול פנים אני נמנעת מקשר עין, המחשבה על זה שבן אדם מתמקד בפרצוף שלי כשאני מדברת איתו מורידה לי את הביטחון העצמי לרצפה אז מה שקורה זה שאני מתחילה להסתכל לצדדים ולא בעיניים של אותו הבן אדם..
זה לא הפריע לי כ"כ עד שהתחלתי להתאהב במישהו.. אנחנו חברים ממש טובים ויוצא שאנחנו נפגשים לבד וזה ככה שאין בן אדם אחר שהוא יכול להתבונן בו אלא רק עליי.. אני לא מסוגלת לחשוב שהבן אדם מתמקד בי בזמן שאני מדברת ובוהה בי, בפרצוף שלי. עובר מהמצח, לעיינים, לאף, לפה ולא לדעת על מה הוא חושב..זו הסיבה שאני לא מסתכלת עליו כשאני מדברת אלא לצדדים.
זה לא שאני לא יפה, אני נראית בסדר בעיניי. אני לא יודעת להסביר את ההרגשה הזו וזה ממש מפריע לי כי במערכת יחסים צריך קשר עין, יש התבוננות והוא עושה את זה גם לעתים קרובות מאוד.
אני משתגעת, מה לעשות?
* בבקשה אל תכתבו לי דברים כמו 'מה את מסיקה מסקנות שתהיי איתו' וכ'ו כי זה עניין בפני עצמו ואני מעדיפה לא לפרט עליו עכשיו.