היי. קטע כתיבה קטן אשמח לקבל את דעתכם? (גם ביקורות יתקבלו בברכה.)

לפעמים ישלי הרגשה שהלב שלי עשוי משעווה, והזמן הוא הפתילה.
ואת?! את הלהבה שלאט לאט ממיסה לי את הלב. מאירה ומחממת בחלל הריק.

ולבסוף את גם שורפת, ונעלמת בחשיכה.

ולפעמים אני מטייל במזדרונות החרוכים.
מנסה לחפש שרידים בחשכה, אפילו לשבריר שניה. מבט, קול, תמונה, או סתם צחוק מטופש.

מגשש באפילה ונזכר איך הגומות שלך האירו את האולם, הקול שלך נשב בין המייתרים. הצחוק שלך הכתיב את התווים.

הטיול הסתיים
הגיע הזמן לחזור.
וכמו תמיד לקוות, שכשאפקח עיניים
אראה אותך למולי עם אותו ברק בעניים.
עם אותו חיוך שלא ראיתי שנתיים.