אם היו רוצחים מולכם את האדם שאתם הכי אוהבים בעולם

כל עוד אותו אופי ואותה התנהגות אז בסדר

לא הייתי יכול להיות בקשר עם השיבוט, במיוחד אחרי שרצחו את האמיתי מול העיניים שלי

ממש לא

לא משום שזה לא יבטל את זה שראיתי את הבן האהוב עליי נרצח לי מול העיניים.

עצוב אבל הייתי זה היה מקל לי על הכאב

שואל השאלה:
סליחה, לא התכוונתי לעשות הרגשה רעה. סתם שאלה תיאורטית

לא, לא הייתי חושבת שזה אותו אדם.

איזו שאלה טובה

עמוק.

לא, זה לא רלוונטי.
אותי, ספציפית, זה היה מעציב יותר.

נראה שהמוח שלי היה אומר שזה לא המקורי אלה סתם העתק אז לא בדיוק

רצף התודעה של אותו אדם נפסק, זה רצף חדש שמחקה את המקור.
אני הייתי חושב יותר, מה אותו שיבוט היה מרגיש? כי לגלות שאני בעצם שיבוט של מישהו אחר והזכרונות שלי והאישיות הם של אדם אחר זה בלתי ניתן לתפיסה.... אני לא אשכח לאותו אדם שיצר את השיבוט המסכן הזה.

ממש לא
לא אסלח לאדם שעשה את זה

כנראה שכן אבל אוף השאלה הזאת עושה לי כל כך רע

נראה לי שכן?

להיכנע לפסיכולוגיה של התת מודע יהיה חלש מצידי (כלומר להיכנס למשוואה של האי וודאות מה נכון סביבי ומי באמת קיים) ,לכן אתפשר בקיומו של הבן אדם החדש ואכיר בוא לאותה העת ואשמח שלא איבדתי אותו לגמרי

לא............

לא בטוחה. תלוי אם יהיה לאדם הזה את הזכרונות שיש לנו ביחד וכדומה.

לא

כנראה שכן, למרות שאני דואליסט מושבע.

לא

התחושה היא שאיבדתי אותו אחרי שחוויתי בעיניים את המוות שלו. השאלה היא האם המוח ידחיק את הזכרון הזה או רק יהפוך אותו ליותר מוחשי בכל פעם שאראה אותו

לא, לחלוטין לא.
השיבוט יכול להתנהג ולהראות אותו הדבר ולהיות בעל אותו אופי אבל זה לא אותו אדם. סביר להניח שהייתי מתאבדת...

למה להיות ממורמרים אבל

יש כזה פרק במראה שחורה פחות או יותר.
אני אישית הייתי או מתאבדת או מאבדת רצון לקשרים עם אנשים