כתבתי הרגע, מה דעתכם?

בלילות כשאני יושבת על הכיסא מול המסך, יש בי הרבה מחשבות שלאט לאט יוצאות על אחרים או על נפשי שנחה לה. על החיים, עליו ועל עצמי, על הביטחון ומי שאני.
על החיים אין מה לדבר כי זה משהו שמפחיד אותי כל פעם יותר ויותר
כל יום שעובר אני מבינה שאני עוד רגע יוצאת אל החיים האמיתיים, ששם כנראה אאבד את עצמי, כמו ביער שהעצים בו הם המכשולים וכל עלה שנמצא על כל עץ הוא מטרה שאותה אני צריכה לקטוף, להשיג.. אבל עד שהעלים צומחים אני מאבדת את עצמי שוב עם המחשבות על העתיד
על האהבה שאותה אני מתקשה להשיג, בגלל שמי שאני, מחזיקה אותי באזור הנוחות שלי.
וזה כל כך מתיש, כל כך מעייף ומייאש כמו למידה למבחן שבמילא לא אעבור את הציון המושלם בו. אני שונאת ואוהבת באותו הזמן
אותי, אותו ואת הסביבה, אבל קשה למצוא את עצמך בתוך סביבה שבה אתה מרגיש אבוד ומצוברח רוב הזמן.
כנראה נשאר לי רק לזרום עם הרוח כמו שאומרים ואולי אמצא את דרכי בעולם הזה.