אני פשוט זועקת לעזרה ולאף אחד לא אכפת

אני בדיוק ככה אימלה

אני כמוך

זאת אני

תנשרי פשוט,
ואז יש לך צבא, ואז יש לך 50 שנים פלוס מינוס של להתחייב לעבודה בשביל לשלם כל חודש מיסים וביטוח לאומי ולהתקיים,
אין הבדל בין לעבוד ולקרוע את עצמך 8 שעות בערך ביום ללשבת בכיתה 6 7 שעות ולהעתיק מלוח וללמוד.

אם עכשיו את לא לומדת להתמודד עם מסגרות בהמשך יהיה לך אפילו יותר קשה מניסיון, כדאי לך לתפוס את עצמך בידיים לפתח אופי ולהמשיך עד הסוף למענך ולמען הבגרות שלך (לא התעודה, שתלך לפח אפילו, העיקר לסיים 12 שנות לימוד)


הייתי באותה סיטואציה כמוך זו העצה שלי מניסיון, תישארי במסגרת, אם קשה לך ללמוד לכי לפרויקט הילה או משהו, או אל תעשי בגרויות, תחממי כיסא 12 שנים ותסיימי את זה רק.

היי, תתעודדי. בית ספר זה לא מקום שבא לעשות לך רע את צריכה לראות את הטוב שבו כמו חברים,צחוקים, שגרה
אם משהו לא הולך ולא מצליח את תמיד יכולה לפנות למורים שיעזרו ויתמכו
אבל אל תבכי בבקשה, זה כואב
הייתי במצב שלך 4 שנים קשות שהייתי בוכה ולא רוצה ללכת לבית ספר מחוסר ביטחון שהיה לי וגם כי לא הצלחתי להבין את החומר
אבל תתאפקי, בסופו של דבר את תסיימי ללמוד ואת עוד תתגעגעי לבית ספר ( רושמת לך את זה בתור אחת שסיימה את לגמריי את הלימודים )

שלום יקרה, נשמע שאת מרגישה חסרת אונים ואולי גם חסרת תקווה, קשה לך כל בוקר מחדש ללכת לבית ספר, את מנסה לשתף לספר לאנשים או הורים ונראה שהם לא מבינים אותך ולפעמים אף כועסים אלייך, ואת נשארת לבד עם החוויה שחוזרת על עצמה מידי יום, והסבל והתסכול כנראה רק הולכים וגדלים...
אני מתאר לעצמי כמה קשה להסתובב עם תחושה שאף אחד לא מבין אותך, אף אחד לא שומע את הזעקה הדוממת שלך, לא באמת מבינים מה את עוברת בכל יום מחדש, המחשבה על כך כנראה גורמת אולי להרגיש לפעמים גם בודדה בכל הקושי.
נשמע שאת סובלת כ"כ עד שאת מרגישה אולי שאת חייבת למצוא בהקדם האפשרי פתרון אפילו חלקי למצב כדי להפסיק את הסבל המתמשך...
יקירתי, את לא לבד, אנחנו כאן איתך יד ביד גם בזמנים קשים, את יותר ממוזמנת לפרוק לשתף ולהתייעץ בצ'ט (אנונימי) של עמותת סה"ר, שמופעל ע"י מתנדבים בכל יום חוץ משישי בין תשע בערב לחצות, ואולי יחד נמצא דרכים לעזור ולהקל עלייך בהתמודדות.
מחכים לך עוד הערב...
מתנדב סה"ר
https://sahar.org.il