מרגישה הילדה הכי פחות מועדפת מצד אמא שלי. ואני פשוט לא מצליחה להתמודד עם זה.

יש לי אחות בת 11 ואח בן 4. אני בת 14. תמיד הרגשתי כמו הילדה הפחות מוצלחת בלימודים, פחות יפה, פחות אהובה. אבל אז היה קצת מהפך וכשקיבלתי מחזור והתחלתי יותר לדבר עם אמא שלי על דברים אישיים, הרגשתי שנוצר בנינו חיבור. ועכשיו אני מבינה שטעיתי.
לפעמים אני נותנת לאחותי איזו דחיפה קטנה או פליק בטוסיק. לא משהו רציני, בצחוק, ואחותי לפעמים מחזירה לי. תמיד איך שאני עושה את זה אמא שלי אומרת לי להפסיק "להרביץ". שאני חייבת להפסיק עם זה ושזה לא מצחיק. שאני מתנהגת שמו בריון ושזה מוגזם.
היינו בחו"ל ושלשום חזרנו. תמיד אמא שלי דאגה שיהיו לאחותי בגדים ספייר וכ'ו. אם היה נוף יפה אז קוראים לה לראות ואני נשארת בצד.
חיבוקים ונשיקות לאחותי ולאח שלי כל הזמן. לי פחות.
פעם אחת בחג סבתא שלי החמיאה לי על שנראיתי יפה ואמא שלי אמרה לה: נו תפסיקי. וזה לא היה ציניות.
היינו בשבת בארוחת בוקר אצל סבא וסבתא שלי, ואמא שלי שיחקה עם אחותי בקלפים. סבא שלי ראה אותי מסתכלת עליהן ובא ואמר לי באוזן - יום אחד את תראי כשתגדלי והקשר שלך איתה יהיה יותרר טוב. אל תדאגי. אני יודע איך זה.
בקיצור, פשוט תמיד אני נמצאת בהרגשה של הבת הפחות מועדפת, הילדה המקשה, זאת שלא עושה הקלות. לא משנה כמה אני מנסה.
ואני לא יודעת איך לצאת מזה. עזרה..?