איך מרגיש אדם דכאוני?

הוא לא מרגיש הוא מאוד מנותק מהסביבה

חסר אנרגיות, לא רואה משמעות בחיים, אין לו חלומות, שאיפות, תקוות, ציפיות, מנותק מהחיים מנותק מכולם, בודד, טמון במחשבות כל הזמן, עצוב

זה התחיל אצלי כעצב תהומי ובסופו של דבר איבדתי רגש. אני כבר לא עצוב ולא שמח. אני כן יכול לשמוח או להתעצב על משהו ממש לכמה שניות, אבל זה נעלם ממש מהר.



אין לי כח לכלום, ולא אכפת לי מדברים.
אני אדיש.

הייתי בתקופה של 5 שנים בדיכאון היו עליי באמת הרבה חרמות לא הייתי אוכלת לא הייתי רוצה ללכת לבית ספר אני הייתי חוזרת הביתה מתקלחת והולכת לישון עד יום למחרת יש לי גם שלוש נסיונות התאבדות הייתי חותכת קפצתי מהמרפסת ועוד מלא דברים מפגרים הייתי הולכת לפסיכולוגים עד שיום אחד הפסיכולוג שלי עורר אותי ואמר לי שאם אני לא אפסיק הוא יכניס אותי לאבאבאנל וזה מה שגרם בעצם להפסיק עברתי בית ספר הכרתי חברות והיום אני מרכישה כאילו זה לא היה בחיים עד שאני מתסכלת על
הצלקות שלי

זה יום שישי, 7 בבוקר, והשעון המעורר שלך מנסה את המיטב להעיר אותך לעוד יום שאמור להיות יפה, אבל לעזאזל, אתה יודע איזה יום זה טוב יותר. זה עוד יום שתעבור כי אין לך שום אפשרות אחרת במציאות. בדבר הראשון בבוקר אתה נאנח, מפיל את רגליך המתות על הרצפה ויושב ובוהה בקיר הריק. אתה רוצה לחזור למיטה שוב ולהעמיד פנים שאתה לא קיים, אבל בעוד שעה יחכה לך האוטובוס לבית הספר.

אתה גורר את עצמך למקלחת, מתחיל לתהות אם אתה באמת צריך אמבטיה. אתה ישן קצת בעמידה שם מול המראה עם המברשת ויוצא כעבור 20 דקות. אתה מסתכל שוב על השעון ומרגיש שאתה חי באותו יום עקוב מדם. אתה דוחף עוגיות לפה, כוס חלב קר כי אתה כבר לא שם זין על חום, ועם אנחות לסירוגין, מתכונן לבית הספר.

אתה מחייך כמה חיוכים מזויפים כשאתה פוגש אנשים שאתה מכיר בתוך האוטובוס, מוצא את הפינה שלך, מחבר את האוזניות ומעמיד פנים שאתה לא שייך למין האנושי, תוהה איזה סוג של זבל יהיה היום הזה. אתה מגיע לבית הספר, נאנח עוד קצת כשאתה רואה את המבנה הזה שנראה כמו מלכודת שצריך לשרוד לאורך החיים. אתה סובל להמשך היום, מזייף את צחוקך, מתכרבל בתוך עצמך על דברים שאינם לטובתך, גולש במעורפל באתרי אינטרנט למרות שאתה לא מחפש משהו ספציפי, אוכל כי הבטן שלך מקרקרת, ועוזב בסוף היום, רק כדי להבין שאין מה לעשות גם בבית.

אתה זורק את התיק שלך על הספה, נופל מת על אותה ספה ומתחיל לגלול באינסטגרם ובפייסבוק שוב. אתה אפילו לא מקנא בחיים המושלמים, כביכול, של חבריך. איבדת את השרירים הרגשיים שלך. אתה מרגיש רעב, אבל חושב על העבודה הכרוכה בהכנת ארוחת ערב, אתה מדלג עליו ובולס לך ג'אנק פוד. אתה מדבר עם ההורים שלך שמתעלמים מכך שאתה חי חיים אפורים מכיוון ששכללת את האמנות להונות אותם בשקרים הצבעוניים שלך. יום שישי שעדיין לא מרגש אותך כי כל יום הוא פאקינג אותו דבר - ריק וחסר תכלית. אתה תוהה אם אלכוהול יעזור או שעליך להתקשר לחברים שלך, אבל כבר ניסית את זה ואתה מרגיש בודד בנוכחותם, אז זין על זה.

אתה מקלל את עצמך בגלל הבלגן שאתה נמצא בו, תופס את המחשב הנייד שלך ומשתפל בסדרת האינטרנט ההיא שכבר צפית בה, רק כדי לברוח מהמציאות עד שתירדם לישון. אבל רגע, לישון? היית רוצה! אתה עוטף את עצמך עם שמיכה, ואותן מחשבות אובדניות עולות לך. בהצלחה עם להירדם, טמבל. שעה? שעתיים? שום דבר.

אתה עדיין בוהה בתקרה שמזכירה את כל החרטות שנקשרות בפנים. הדממה הלא יפה של הלילה מתחילה לרדוף אותך. אתה זורק את השמיכה, מסתובב ומנסה לישון על הבטן. הזיכרונות שלך זורמים פנימה. כל אחד מהם. ברורים כשמש. הדברים שהיית/יכולת לעשות כנגד הדברים שעשית.

אתה יושב זקוף ובוהה במרפסת. פתאום אתה זוכר את הסצינות הקופצות האלה מסרטים שבהם אנשים נמעכים בראשם לאחר הצלילה מהקומה העליונה, אז אתה שם קצת מוזיקה ומצפה שהמוח שלך יוסח.

שוב מזל חרא. המוח שלך מפיק הנאה סדיסטית מעינויך.

אתה מרגיש כאילו יש שק חול כבד על החזה שלך שאתה לא מסוגל לדחוק הצידה אפילו מעט. אתה רוצה להראות את האומץ שלך, אבל היי, אנשים מסביבך יתייגו אותך כמטורף אם תעשה זאת. אז אתה חוזר למיטה ופשוט בוכה מעט. מה שמתחיל בדמעה הופך לזרם רגשות בלתי נשלט מדי פעם, אך לפני שאתה יודע זאת, אתה נרדם בלי להכיר בכך. סוף כל סוף!

שבת בבוקר, יאיי! סופ"ש.

אתה אומר פאק איט וחוזר לישון במקום זאת, מדלג בנוחות על ארוחת הבוקר ולעיתים, אפילו ארוחת צהריים. וכך החיים ממשיכים להחליק במקום ואתה ממשיך להיות תקוע במערבולת הבלתי נגמרת של חוסר תכלית. כל יום. אתה יודע זאת, אתה מרגיש אשם בקשר לזה, ובכל זאת אתה נותן לזה להיות.

לפעמים אתה תוהה אם אתה פשוט עצוב מהדברים בחיים, אבל כששגרה זו נמשכת יותר משלושה חודשים אתה מבין שאתה עובר את השלב האפל ביותר בחייך ואתה בצרה עמוקה אם אתה לא עושה דבר בקשר לזה. רוב האנשים לא עושים דבר ובכך מאבדים חייהם לחלוטין.

כל פעם יש לי גורם אחר לעצב אז הסיפור שלי ארוך, אני רק אגיד שבדיכאון כואב לי כל הגוף ואני מרגישה ממש רע

אצלי זה היה דווקא תיאבון מוגבר וגם לא רציתי לצאת מהבית, דברים שאהבתי איבדו את הטעם, הרגשתי כמו צינור חלול שהחיים עוברים בו..

הדבר העיקרי שמרגישים זה חוסר מוטיבציה לעשות כלום, באמת באנת כלום הדברים הכי קטנים ופשוטים מרגישים כמו משימות בלתי אפשריות, ויש כזאת אדישות ועייפות