8 תשובות
כןן תשלחי אין לך מה להפסיד :)
שואל השאלה:
מה כדאי ומאוד?
מה כדאי ומאוד?
אנונימית
שואל השאלה:
חחח אני יודעת שאין משהו להפסיד, אבל אולי כדאי שזה יהיה פחות גבוהה או משהו...
חחח אני יודעת שאין משהו להפסיד, אבל אולי כדאי שזה יהיה פחות גבוהה או משהו...
אנונימית
זה מדהים
תשלחי
תשלחי
הבעיה היא לא ברמה, זה לא רע לכתוב ברמה גבוהה והכתיבה שלך טובה.
הטקסט הזה בעייתי, כי הוא מרגיש מאולץ.
זה נראה בכנות כמו איזה טקסט כזה שמקריאים בטקסים, באופן כולל; השפה יותר מדי מאולצת.
ותורידי גרשיים במילים כמו "מקומי" "שייכת"
זה לא קשור.
אבל שלחי את זה.
אין לך מה להפסיד.
הטקסט הזה בעייתי, כי הוא מרגיש מאולץ.
זה נראה בכנות כמו איזה טקסט כזה שמקריאים בטקסים, באופן כולל; השפה יותר מדי מאולצת.
ותורידי גרשיים במילים כמו "מקומי" "שייכת"
זה לא קשור.
אבל שלחי את זה.
אין לך מה להפסיד.
כדאי ומאוד
שואל השאלה:
"סאמר סקול". שתי מילים, אך בשבילי? עולם שלם. שתי מילים, אך מחביאות בתוכן כמויות עצומות של רגש וגעגועים בלתי פוסקים.
בקיץ 2019, יצאתי לסאמר סקול בעיר "ברייטון" שבאנגליה, עם שתי החברות הכי טובות שלי: לי ושקד.
לקראת הטיסה, הייתי אחוזת פחדים וחששות רבות. פחדתי שלא אצליח להסתדר לבד ולהיות עצמאית, פחדתי שלא אלמד אנגלית כמו שציפיתי וייחלתי, פחדתי שהאוכל לא יהיה ערב לחיכי ובעיקר פחדתי שלא אצליח להתחבר לילדים ולמצוא את "מקומי" בקרב בני הנוער שם.
תחילה, אכן, חששותיי "קרמו עור וגידים" והתממשו להן.
לא הצלחתי להסתדר ב"מחנה" והשהייה בקולאז' גרמה לי לאי-נוחות ולמועקה מיותרת. לא הצלחתי לקום ולעמוד בזמנים הנדרשים, לא הרגשתי "בטוחה" מספיק על מנת לדבר אנגלית בכיתת הלימוד ועם הילדים, לא אהבתי את האוכל שהוגש במקום (ולכן נאלצתי להסתמך על קופסאות של "מנה חמה" אשר הבאתי מהבית), ויותר מכל, לא הצלחתי להרגיש "שייכת" לחבורות הנערים. קשריי הרופפים עם הילדים מהמדינות האחרות ואף עם ילדי הקבוצה הישראלית עצמה, אילצו אותי לבלות עם שתי חברות בלבד (שאיתן באתי מראש לסאמר סקול), ולמרות שאוהבות אנו אחת את השנייה מאוד, לא רצינו זאת היות וכך לא יכלנו להפיק את המיטב מהמחנה, אליו נרשמנו בין היתר כדיי להכיר ילדים וחברים וכדיי לבלות איתם.
אך עד מהרה, התרגלתי לתנאים במקום והתחלתי לאהוב אותם.
התרגלתי לשהייה במדינה הזרה ,ללא הוריי, והבנתי שעליי להתמודד עם הקשיים בעצמי, אחרת לא יהיה מי שיעשה זאת...
מיותר לציין, שנדרשתי להעזר בוולרי ועמית, המדריכים של הקבוצה, שהיו משכמם ומעלה אך לא היוו תחליף גמור להורים והשאירו לנו צורך לפתח כלים למסוגלות עצמית ולפתירת בעיות.
התחלתי להפתח כלפי ילדים ממדינות אחרות והמורים ולדבר איתם באנגלית, וכך השתפרתי מאוד ביכולת דיבור השפה והבנתה בשלל מבטאיה השונים, התרגלתי לאוכל וכאשר הוא לא התאים לטעמי, הזמנתי פיצה עם כמה נערים, והכי חשוב, הכרתי ילדים מדהימים, חברים אמיתיים שישארו איתי לחיים עצמם וימשיכו ללוות אותי עוד הרבה מעבר לחופשת הקיץ.
במבט לאחור, אני מסתכלת ורואה חוויה יוצאת דופן, ששינתה אותי מן הקצה אל הקצה. חוויה שלימדה אותי אנגלית, אך מעבר לכך, הקנתה לי מיומנויות חשובות לחיים בכלל. חוויה ששיפרה את יכולת התקשורת הבין-אישית שלי, יכולת ההתחברות ורכישת החברים, יכולת ההתמודדות עם מצבים, יכולת הסדר והארגון ויכולת העצמאות שלי. חוויה משמעותית ומיוחדת, אשר אותה שום דבר לא היה יכול להחליף.
אני מודה לכל החברים שלי, אלו שנרכשו במהלך המחנה ואלו שכבר היו שם מראש, על שבועיים מדהימים, של כיף והנאה מהולים בתרומה ובערכים. תודה ענקית לוולרי ועמית, ולכל שאר המדריכים מטעם הקולאז', על ההתחשבות, ההבנה, וההמצאות שם כאשר אחד מהילדים נקלע לבעיה, ותודה הכי גדולה להורים שלי, על שבזכותם חוויתי קיץ אדיר שלא אשכח בחיים!!
"סאמר סקול". שתי מילים, אך בשבילי? עולם שלם. שתי מילים, אך מחביאות בתוכן כמויות עצומות של רגש וגעגועים בלתי פוסקים.
בקיץ 2019, יצאתי לסאמר סקול בעיר "ברייטון" שבאנגליה, עם שתי החברות הכי טובות שלי: לי ושקד.
לקראת הטיסה, הייתי אחוזת פחדים וחששות רבות. פחדתי שלא אצליח להסתדר לבד ולהיות עצמאית, פחדתי שלא אלמד אנגלית כמו שציפיתי וייחלתי, פחדתי שהאוכל לא יהיה ערב לחיכי ובעיקר פחדתי שלא אצליח להתחבר לילדים ולמצוא את "מקומי" בקרב בני הנוער שם.
תחילה, אכן, חששותיי "קרמו עור וגידים" והתממשו להן.
לא הצלחתי להסתדר ב"מחנה" והשהייה בקולאז' גרמה לי לאי-נוחות ולמועקה מיותרת. לא הצלחתי לקום ולעמוד בזמנים הנדרשים, לא הרגשתי "בטוחה" מספיק על מנת לדבר אנגלית בכיתת הלימוד ועם הילדים, לא אהבתי את האוכל שהוגש במקום (ולכן נאלצתי להסתמך על קופסאות של "מנה חמה" אשר הבאתי מהבית), ויותר מכל, לא הצלחתי להרגיש "שייכת" לחבורות הנערים. קשריי הרופפים עם הילדים מהמדינות האחרות ואף עם ילדי הקבוצה הישראלית עצמה, אילצו אותי לבלות עם שתי חברות בלבד (שאיתן באתי מראש לסאמר סקול), ולמרות שאוהבות אנו אחת את השנייה מאוד, לא רצינו זאת היות וכך לא יכלנו להפיק את המיטב מהמחנה, אליו נרשמנו בין היתר כדיי להכיר ילדים וחברים וכדיי לבלות איתם.
אך עד מהרה, התרגלתי לתנאים במקום והתחלתי לאהוב אותם.
התרגלתי לשהייה במדינה הזרה ,ללא הוריי, והבנתי שעליי להתמודד עם הקשיים בעצמי, אחרת לא יהיה מי שיעשה זאת...
מיותר לציין, שנדרשתי להעזר בוולרי ועמית, המדריכים של הקבוצה, שהיו משכמם ומעלה אך לא היוו תחליף גמור להורים והשאירו לנו צורך לפתח כלים למסוגלות עצמית ולפתירת בעיות.
התחלתי להפתח כלפי ילדים ממדינות אחרות והמורים ולדבר איתם באנגלית, וכך השתפרתי מאוד ביכולת דיבור השפה והבנתה בשלל מבטאיה השונים, התרגלתי לאוכל וכאשר הוא לא התאים לטעמי, הזמנתי פיצה עם כמה נערים, והכי חשוב, הכרתי ילדים מדהימים, חברים אמיתיים שישארו איתי לחיים עצמם וימשיכו ללוות אותי עוד הרבה מעבר לחופשת הקיץ.
במבט לאחור, אני מסתכלת ורואה חוויה יוצאת דופן, ששינתה אותי מן הקצה אל הקצה. חוויה שלימדה אותי אנגלית, אך מעבר לכך, הקנתה לי מיומנויות חשובות לחיים בכלל. חוויה ששיפרה את יכולת התקשורת הבין-אישית שלי, יכולת ההתחברות ורכישת החברים, יכולת ההתמודדות עם מצבים, יכולת הסדר והארגון ויכולת העצמאות שלי. חוויה משמעותית ומיוחדת, אשר אותה שום דבר לא היה יכול להחליף.
אני מודה לכל החברים שלי, אלו שנרכשו במהלך המחנה ואלו שכבר היו שם מראש, על שבועיים מדהימים, של כיף והנאה מהולים בתרומה ובערכים. תודה ענקית לוולרי ועמית, ולכל שאר המדריכים מטעם הקולאז', על ההתחשבות, ההבנה, וההמצאות שם כאשר אחד מהילדים נקלע לבעיה, ותודה הכי גדולה להורים שלי, על שבזכותם חוויתי קיץ אדיר שלא אשכח בחיים!!
אנונימית
וואו מהמם מה יש לך לפספס לפחות שלחת והסיכוי שלך לקבל גבוה יותר גם אם לא לפחות הוצאת את מה שאת חושבת והחוויה שלך על הסאמר סקול
באותו הנושא: