מה אתם חושבים על מישהו כשכל הזמן כשהוא מדבר עם מישהו הוא מדמיין איך הוא מת כמה פעמים, בכל מני דרכים

סוציופת?

בית חולים פסיכיאטרי

שהוא חולה נפש

סוציופת כאילו ?

לפעמים אני מדמיינת את זה... את מדמיינת הרבה ?

^ כן, היא מדמיינת את זה הרבה.
ואת פסיכופתית כמו שאמרתי בעבר.

שואל השאלה:
^ אני לא פסיכופטית! יאו איזו מגזימה.

דיכאון נא לפנות לפסיכולוגית זה יעזור לך

^ זה לא דיכאון, תפסיקו לדחוף את זה לכל מקום.
היא פשוט פסיכופתית.

שואל השאלה:
את מכירה אותי מאז שנולדתי. את באמת חושבת שאני פסיכופטית? תני סיבה אחת לזה.

תמיד היית ככה?

שואל השאלה:
כשהייתי קטנה לא הייתי כך אני חושבת, הייתי אבל קצת, לפני חמש שנים זה התחיל

התכוונת רובוט?

שואל השאלה:
לא לא התכוונתי לרובוט, רובטים לא יכולים לחוות הנאה (מסירטי השואה) אז לא לא נראה לי.

היא לא פסיכית נוו זה דיכאון

שום דבר לא שינה לי חוץ מ-"סרטי שואה בכיף", אם זה מעלה לך חיוך על השפתיים לראות את מה שקורה שם, משהו לא בסדר.

שואל השאלה:
אני לא בדיכאון, אין לי סיבה לדיכאון לא כל דבר קשור לדיכאון.

שואל השאלה:
שאתה צוחק מפספוסים של אנשים נופלים ונפגיעים זה מצחיק אותך, לא? (מצחיק מאד דרך אגב) מה ההבדל? הם היו מתים בסופו של דבר.

אם את לא מתכוונת לרובוט אז זה אדם שמעדיף להיות לבד שזה בסדר וזה לא דיכאון וסרטי שואה אולי משמחים אותו באיזה מובן, נותנים לו תקווה או קצת רגש כשקורה משהו רע, בכל זאת שרדנו את השואה

שואל השאלה:
התכוונתי לאנשים שמתו לזה התכוונתי לא לזה ששרדנו את השואה

אז אין לי מושג
תלכי ליעוץ כלשהו וזה עדיין לא תמיד קשור לדיכאון, אולי אפילו תתיעצי עם ההורים

מלחיץ ממש מלחיץ

את מתארת אותי חוץ מהחברים והשואה

נשמע כמו מחסום רגשי כלשהו, יכול לנבוע מהרבה דברים, לא בהכרח דיכאון או משהו עם שם מפוצץ, גם לא בהכרח משהו שתדעי לשים עליו את האצבע עכשיו ולדעת אם יש סיבה ומה היא. אני יודעת שאני הייתי בסוג של מחסום דומה והיו ליכל מיני סימנים שמשהו לא בסדר כמו ניתוק רגשי כזה מאנשים סביבי ומן חוסר אכפתיות אמיתית כזו ורגישות ליחסים שלי איתם וגם עוד תסמין פיזי אבל באמת הרגשתי שהכל בסדר ולא היה שום משבר או סיבה ברורה שאני יכולה להרגיש רע בגללה אז לא ייחסתי לזה חשיבות ורק אחרי הרבה שנים של היפתחות רגשית מאוד הדגרתית שכוללת גם טיפול פסיכולוגי הבנתי שכן היו דברים שהפריעו לי ואפילו מאוד וחסמו אותי פשוט הם היו מאוד מודחקים. זה דבר שהנפש עושה לפעמים כשמשהו מפריע ואין לנו איך להתמודד עם זה עכשיו, פשוט מדחיקים.
אני לא חושבת שמדובר במקרה חמור מאוד או דחוף אבל ממליצה לך לנסות עם עצמך קצת יותר לחקור את הנפש שלך, לנסות להבין- האם יש מישהו שאת יכולה לספר לו הכל? כל המחשבות שלך וכל מה שעובר עלייך? כשאת באיזושהי בעיה יש מישהו שאת יכולה להתייעץ איתו ואת מרגישה שיכיל אותך ויבין אותך? אם לא אז מה מונע ממך ומה במה שהוא עושה מפריע לך? ואם כן אז שמעי.. נשמע שמדובר בקשרים עמוקים יותר ממה שאת מתארת.