היה לכם פעם משבר אמוני? או ההפך - משבר אתאיסטי (?). באיזה גיל ומה קרה מאז?

היה לי כשהייתי בת 13, אבל גם כשפקפקתי בקיום של ה', בלב ביקשתי ממנו סליחה על זה ועבר לי

כן.
בכיתה ה'-ו' התחילו לי השאלות האמוניות (חינוך דתי, משפחה דתייה) של "האם יש אלוהים?" וכל זה...
אבל ניסיתי להדחיק את זה כי פחדתי להיענש(?)
לבסוף בסביבות כיתה ח'-ט' בעקבות שיחות עם כל מיני ילדים מהכיתה שהחליטו שהגישה שלי לאלוהים לא מוצאת חן בעיניהם החלטתי שזהו, אני בודק ומגיע להחלטה.
אי לכך כיום אני אתאיסט ויותר שלם עם עצמי.

שואל השאלה:
אנגל אני מנסה לדמיין את הסיטואציה
מחשבות בראש של אנגל: למה שאני אאמין במשהו שלא רואים אותו? לא בעצם סליחה ה' אני יודעת שאתה קיים
הרגת אותי

פריזון אוף טואטס איך לא היה לך ספק? ואצה מאמין רק באלוקים או גם ביהדות?

בלופי דופ הילדים היו אתאיסטים או מאמינים? ומה גרם לך להאמין שאין אלוקים?

תמיד הייתי כופר

שואל השאלה:
חונכת לזה?^

בערך כן

אנונימית (שואלת השאלה)~

כן, חונכתי לזה.
(עריכה: אה, חשבתי התכוונת אליי ב-"חונכת לזה?")
אני בא ממשפחה דתייה מאוד מאמינה ולומד בישיבה והייתה תקופה שהייתי מאוד פעיל בסטטוס בווצאפ עד שיום אחד העלתי משהו שקשור לקהילה הגאה וזה פשוט התפוצץ, זה הפך לשיחות ארוכות עם ילדים מהשכבה על האם זה מחלה או שזה בסדר וטבעי וכ'ו...
בסופו של דבר ילד מהכיתה אמר לי מספר פעמים
"אתה לא יכול להאמין באלוהים ולהגיד שלהיות גיי זה בסדר"
המשפט הזה זה סוג של מה שדחף אותי לצאת ולבדוק.

ואני לא מאמין ש*אין* אלוהים, פשוט אין לי סיבה למה כן להאמין בו.

ממש אחרי הבר מצווה - חשבתי שהכל לחינם
אני עדיין לא מאמין גדול בדת - פשוט השכלתי להבין שיש מישהו למעלה ששומר

לא ממש, אבל היה לי משבר לגבי המשבר - לפני עשר שנים בערך, היו לי מספר שיחות עם חבר לעבודה בנושא אלוהים והדת. הוא היה מבוגר ממני, ובעל ניסיון רב בחיים (היינו חברים בלי קשר לשיחות, זה אדם שבהחלט הערכתי, והחשבתי את דעותיו בנושאים שונים). באחת השיחות הוא אמר לי משהו כמו "אנשים כמוך, בסוף חוזרים בתשובה ונהיים הכי אדוקים שיש". לא הבנתי על מה הוא מדבר, למה שמהשיחה איתי הוא יחשוב שאחזור בתשובה? לא אמרתי כלום שאפילו משאיר לכך פתח. טענת הנגד שלו היא שישנן המון דוגמאות לחוזרים בתשובה שלפני כן היו כופרים גדולים, ובאותה קיצוניות הם הפכו לאדוקים באמונה לאחר החזרה בתשובה. כלומר, רק צריך טריגר שיחזיר אותי בתשובה והקיצוניות שלי כבר תדאג לשאר. זה לא נשמע כטיעון רע בהתחלה, והתחלתי לחשוב האם יש בזה משהו. האם ייתכן שיהיה לי "משבר אתאיזם" כפי שאתה מכנה זאת, ואחזור בתשובה? אוקי, הבנתי ממנו מה המשותף לי ולאותם חוזרים בתשובה שציין, אבל יש גם שונה? האם משהו מבדיל ביננו, שאולי בו נעוצה החזרה בתשובה שלהם?לאחר חשיבה, התחלתי להבין את ההפרדה בין חילוני לאתאיסט (הגדרות אף פעם לא עשו לי את זה, וכמו בדוגמה הזאת, לרוב אני לומד אותם ומשתמש בהם לצורך שיחות עם אחרים, לשם עולם מושגים מקביל שיקל על השיחה). בעוד חילוני לא מקיים את מצוות הדת, אתאיסט בכלל לא מאמין שאלוהים קיים, ויש לו סיבות לכך. אם חילוני לא צם בכיפור כי "אין לו כח למצוות האלה", אתאיסט לא צם ביום כיפור כי לצום אין שום תוקף. אם חילוני החליט להטיל ספק רק בחוקי הדת ולא באלוהים, זה עניין אחד, ובטח שאם יבין שאלוהים לא ממש נותן בחירה מה לקיים ומה לא, הוא יחזור בתשובה ואף יהיה קיצוני. אבל בי אין את הצביעות הזאת, ואין קשר לנוחות שלי, או להעדפות שלי, רק לידע והבנה. ברגע שמבינים שאלוהי אברהם לא קיים, כבר אי אפשר לחזור אחורה ולא לדעת את זה. אלוהי אברהם כבר לא יוכל ללפות אותי במצוותיו, וזה לא ישתנה. אם אלוהי אברהם אינו קיים וכך גם שאר האלים שהאנושות מאמינה בהם, לא אוכל לחזור בתשובה, כי אין אף דת שקיימת עבור אל כלשהו שקיים, אם בכלל יש אחד כזה.

גדלתי כמסורתי מינוס.
בשלב מסוים הפכתי להיות אתאיסט בסביבות גיל 16 בערך. הפכתי להיות מאמין מאוד גדול בגיל 19 .

בעיקרון נולדתי למשפחה דתית וחונכתי על ערכים יהודיים. אבל אף פעם לא הרגשתי ממש מחובר לדת, ותמיד הייתי מטיל ספק במה שאבא שלי לימד אותי על הדת, ואף פעם אלוהים לא היה ממשי עבורי עד כיתה ז.
במהלך כל כיתה ז וחלק גדול מכיתה ח באמת האמנתי באלוהים אבל ממש לא אהבתי את הגישה של אנשי הדת לנושאים מסוימים.
ואפשר לומר שהאתר הזה תרם רבות לבנייה של העמדות שלי. לפני כמה חודשים הגעתי לכאן עם ספקות ובאיזשהו שלב נכנסתי לוויכוח עם חרדי מוכר פה ואפשר לומר שהוא הראה לי את הצד המאוד מאוד מכוער של הדת, והקשבתי לכמה אנשים אתאיסטים פה שיש להם המון מה לומר. התחלתי להיחשף גם לכמה אנשים אתאיסטים באינטרנט כמו כריסטופר היצ'נס שהיום אני מאוד אוהב וערוצי יוטיוב שהקדישו את עצמם בשביל להסביר על המדע ולהפריך טיעונים בעד הדת. מאז נעשה לי סדר בראש ואני מגלה המון עניין בנושאים האלה ככה שאני לומד עם הזמן והיום אני יכול לומר שבסהכ אני מאמין שהעמדות שלי בנושא מבוססות על רציונליות ועובדות, ואם תהיה סיבה ממשית לשנות את העמדות שלי, אני אעזוב אותן.

אף פעם לא היה לי ספק בקיומו של א-לוקים.
היה לי משבר אמוני לגבי איך שהוא מנהל את העולם, לגבי שאלות של טוב ורע צדיק ורע לו רשע וטוב לו.
אמונה זה משהו שצריך לעבוד עליו יום יום ולקרוא עליו הרבה ולהפנים. ואם מסתכלים טוב רואים שהמציאות שאנחנו חיים בה פשוט רצופה בניסים ורחמים גדולים של הקב"ה על ברואיו ועל כל העולם כולו ממש!
הקב"ה מלא ברחמים ואף על פי שהוא עצום ולא צריך אותנו עדיין הוא חפץ שנדבר איתו ונתפלל אליו, ולמרות שהוא יכול לעשות הכל עדיין הוא נותן לנו אפשרות בחירה כל יום.

שהייתי קטנה האמנתי באלוהים ואז אני לא זוכרת באיזה שלב זה קרה בדיוק אבל מתישהו הבנתי שבכלל לא האמנתי בו מההתחלה
כאילו ניסיתי להאמין בו אבל אף פעם זה לא הרגיש לי באמת נכון אף פעם לא הרגשתי שאני באמת מאמינה בו זה היה רק שהייתי קטנה מכדיי להבין בכול הקטע הזה של דת אז העמדתי פנים שאני מאמינה בו אבל אף פעם לא האמנתי בזה באמת זה אף פעם לא הרגיש לי באמת נכון ובשלב מסויים בחיי קלטתי את זה

כל הזמן

בעיקרון, מאז שאני וכר את עצמי כאדם חושב (בגיל 7( תמיד ההי ברור לי שמשיהו ברא את העולם (אלקוים). לא ממש חונכתי לזה, אבל עדיין השכל הישר מחייב את זה.

פה ושם אני חושב האם יש אלוהיים. למרות שאני מגדיר את עצמי כאתאיסט, אני עדיין תוהה אם יש איזשהיא ישןת עליונה, אולי לא אלוהים אבל למשל "גורל".
אבל לגמרי לא מאמין בכל מני נסים על טבעיים ושאלוהים ברא את העולם.