4 תשובות
כי לרוב (לא כולם כמובן) הם מתלהבים או מדורדרים וחושבים שהם מבינים מהחיים שלהם
בורות מתקדמת ועצלנות של המוח אנושי.
אסביר את זה על פי רעיון האידאות:
אידאה על פי אפלטון הוא המאפיינים של קבוצה מסויימת, מאפיינים לא ברורים בהכרח שמגדירים אותם למה שהם.
לדוגמה: לא כל הסוסים הם אותו הדבר, אך לכולם יש את הרעיון של סוס אליו הם שואפים.
ככה גם אצל דברים דוממים, כמו כיסא, יש כיסאות גבוהים, נמוכים, מעץ, לא מעץ, עם ריפוד, בלי ריפוד, עגולים, מרובעים, עם 4 רגליים, עם פחות רגליים, בלי רגליים, מחוברים לקיר, עם גלגלים, מסתובבים, עם מקום להניח את הידיים, משענת, בלי משענת, עם משענת זזה, עם משענת מקובעת ועוד אינספור הגדרות אחרות, אך כולם נמצאים במוח שלנו כחיבור של כמה תאים שמסווגים כ-"כיסא". ברור לנו ששולחן הוא לא כיסא, אף על פי שנוכל לקחת שולחן ולשבת עליו, או שניקח כיסא ונשים עליו מזון - הם עדיין יהיו אחד שולחן ואחד כיסא.
לאחר מכן, אריסטו הביא רעיון חדש, רעיון שאומר שלא רק לכל קבוצה יש אידאה, אלא גם לכל אדם יש אידאה, אפשר להגיד שהאדם משתנה כל פעם, ככה שהוא הופך לכפיל של עצמו שוב ושוב, מה שאומר שהוא קבוצה תחת הגדרת השם שלו.
אם ניקח את הרעיון הזה: אפשר להגיד שאנשים לוקחים את העניין שהם בני 12 ומחברים אותו לדברים שהם יודעים על בני 12, ככה שאם הוא בן 12, היא צריך לשאוף לאידאה של בן ה-12 - מה שאומר שהוא ילדותי, לא מבין כלום והדיוט ברוב תחומי החיים.
לעומת זאת, אם ניקח את האדם כאדם, בעוד שזה שהוא בן 12 זה רק עוד פריט שמאפיין אותו אך לא קובע הרבה מלבד סבירות (שכדאי להתעלם ממנה), נוכל לגלות שהאדם מאוד בוגר, לא רק לגילו.
אגב, גם אמירות כמו: "___ בשביל ___" הן התייחסות לקבוצה, בעצם משווים אותו לקבוצה ולא לעצמו. גם דברים כמו "הוא ___ מהממוצע".
אסביר את זה על פי רעיון האידאות:
אידאה על פי אפלטון הוא המאפיינים של קבוצה מסויימת, מאפיינים לא ברורים בהכרח שמגדירים אותם למה שהם.
לדוגמה: לא כל הסוסים הם אותו הדבר, אך לכולם יש את הרעיון של סוס אליו הם שואפים.
ככה גם אצל דברים דוממים, כמו כיסא, יש כיסאות גבוהים, נמוכים, מעץ, לא מעץ, עם ריפוד, בלי ריפוד, עגולים, מרובעים, עם 4 רגליים, עם פחות רגליים, בלי רגליים, מחוברים לקיר, עם גלגלים, מסתובבים, עם מקום להניח את הידיים, משענת, בלי משענת, עם משענת זזה, עם משענת מקובעת ועוד אינספור הגדרות אחרות, אך כולם נמצאים במוח שלנו כחיבור של כמה תאים שמסווגים כ-"כיסא". ברור לנו ששולחן הוא לא כיסא, אף על פי שנוכל לקחת שולחן ולשבת עליו, או שניקח כיסא ונשים עליו מזון - הם עדיין יהיו אחד שולחן ואחד כיסא.
לאחר מכן, אריסטו הביא רעיון חדש, רעיון שאומר שלא רק לכל קבוצה יש אידאה, אלא גם לכל אדם יש אידאה, אפשר להגיד שהאדם משתנה כל פעם, ככה שהוא הופך לכפיל של עצמו שוב ושוב, מה שאומר שהוא קבוצה תחת הגדרת השם שלו.
אם ניקח את הרעיון הזה: אפשר להגיד שאנשים לוקחים את העניין שהם בני 12 ומחברים אותו לדברים שהם יודעים על בני 12, ככה שאם הוא בן 12, היא צריך לשאוף לאידאה של בן ה-12 - מה שאומר שהוא ילדותי, לא מבין כלום והדיוט ברוב תחומי החיים.
לעומת זאת, אם ניקח את האדם כאדם, בעוד שזה שהוא בן 12 זה רק עוד פריט שמאפיין אותו אך לא קובע הרבה מלבד סבירות (שכדאי להתעלם ממנה), נוכל לגלות שהאדם מאוד בוגר, לא רק לגילו.
אגב, גם אמירות כמו: "___ בשביל ___" הן התייחסות לקבוצה, בעצם משווים אותו לקבוצה ולא לעצמו. גם דברים כמו "הוא ___ מהממוצע".
כי הם מתלהבים
כי בני 12 מפגרים
באותו הנושא: