מה אתם חושבים על הקטע שכתבתי? תודה לעונים!

התרגשתי כל כך לקראת המפגש הזה, חיכיתי לזה. כשסוף-סוף נפגשנו כבר הייתה לי רשימה מלאה של שאלות.
ידעתי שיש לו את כל התשובות אז שאלתי והמשכתי, ושאלתי עוד.
העליתי את המצוקות שלי, של חבריי, של מכריי. ידעתי שזאת ההזדמנות. את השאלות הכי קשות, רק כאן אוכל לפתור.
שאלתי "למה זה קורה? איך זה הגיוני שדברים כאלה יתרחשו בעולם הזה? בעולם שלנו?"

לא הבנתי למה, אבל הוא בחר לשתוק.
למרות השתיקה הרגשתי צורך עז לספר לו מה עובר עליי, הרגשתי ככה אולי דווקא בגלל שהוא שתק. לפעמים כשרוצים לשתף, לא בהכרח רוצים שמישהו יגיב, לפעמים צריך רק שמישהו ישמע. וידעתי שהוא שומע כל יום המון אנשים, קוראים לו, זועקים אליו.
אבל בכל זאת, הוא לא השמיע קול.

בתוך תוכי אני לא מבין למה הוא שותק. ציפיתי לכל כך הרבה מהמפגש הזה, לכל כך הרבה תשובות ומסקנות. כשנגמר לי כבר על מה לדבר, שתקתי כמוהו.
בזמן ששתקתי הוא לפתע התחיל לומר משהו.

הוא אמר "ישנן שאלות רבות כל כך, שלא תהיה לך ולא לאף אחד מבני העולם הזה, תשובה עליהן".
קפצתי על ההזדמנות שבה הוא דיבר ושאלתי והטחתי עוד שאלות ודברים שרציתי להספיק במפגש הזה אבל.. הוא כבר לא היה שם. באמת שאין לי שמץ של מושג לאן הוא נעלם.

שבוע אחרי, המורה בבית הספר העבירה שיעור על רגישות לאחר וביקשה מהתלמידים לשתף משהו אישי שחוו.
החבר הכי טוב שלי בחר לשתף שסבא שלו נפטר ממחלה ועל איך שהוא התמודד עם זה ובמהלך השיתוף הוא שאל את המורה "למה יש מחלות בעולם?"
היא ענתה "זאת שאלה שצריך להפנות לאלוהים, אין לי תשובה על זה".

נזכרתי במפגש המוזר הזה שהיה לי וצחקקתי לעצמי מעט בקול כך שחברי לשולחן הבחין בכך. הוא שאל "למה אתה צוחק?" עניתי לו "תאמין לי שלא אתה ולא אף אחד מבני העולם הזה יכולים להבין למה".