הנר זיכרון שהדלקתי עדיין דולק.. המעבר חד מידיי?

זה מרגיש קצת מוזר

זה באמת די מוזר.

אני חד וחלק מסכים איתך . צריך לתת זמן לאבל לשקוע בצורה בריאה ואז אפשר לחגוג. צריך ליצור הפרש של כמה ימים בין האבל לחגיגה רק בשביל שזה יהיה טבעי יותר.

חושבת שהמעבר הכרחי, למרות הכאב.
זה פשוט מראה את הכוח של החיים, של הצמיחה.
אם אתה שמח שמחה שהיא חיצונית, רק ללכת ולעשות צחוקים ושטויות, אז המעבר באמת לא הגיוני.
אבל אם אתה שמח שמחה אמיתית, מלאה בהכרת הטוב כלפי אלה שנפלו *למענך*, כדי שתחיה, זה הופך את הכל לשונה בעיניי.
אני חושבת שאם אני הייתי במקום אותו האדם שהקריב את עצמו למען המדינה, הדבר שהכי הייתי רוצה זה שימשיכו את החיים במלוא עוצמתם, במלוא השמחה שבהם.
שיבכו קצת, שיכאבו אותי, כי זה בסדר ומובן לגמרי. אבל שיקומו, ימצאו בהם כוחות להמשיך.
האנשים האלה הקריבו את עצמם כדי שנחיה חיים בטוחים ושמחים
ונראה לי שדווקא זה שאנחנו חוגגים על המדינה המהממת שלנו מיד אחרי זה מראה "הנה, ניצחתם".
שלא סתם הם נפלו, ושהמוות שלהם הוא לא תבוסה, הוא נצחון.
הרגשתי כאילו כל אלה שנפלו הם אחים גדולים שלי, שמאושרים לראות את אחותם הקטנה מאושרת, בטוחה. בזכותם.
והשמחה הזאת כואבת, והיא לרגעים מלווה בדמעות, אבל יש בה חיות. כוחות אדירים.
"במותם ציוו לנו את החיים".
וזה מוביל אותך להרבה מפגשים עם עצמך על מה מצופה ממך, בהתחשב בזה שאנשים מתו, בשבילך.
איזה חיים אתה צריך לחיות?
יום הזיכרון לא נגמר ביום העצמאות, הוא תמיד איתנו. לא שכחנו.

כן. אני אוהב את הסמליות והכל, אבל זה לא מכבד. דוגרי, מי מאיתנו לא תכנן מה הוא יעשה בערב עם חברים שעה וחצי אחרי הצפירה?