כתבתי איזשהו קטע ליום הזיכרון.. איך הוא?

יש פחד אחד שמשותף לכולנו כבני אדם: הפחד לאבד את היקרים לנו, הפחד להישאר לבד. בכל הארץ ישנם משפחות כאלה שאיבדו את האנשים החשובים להם ביותר. אבא, אמא, אח, אחות, דודה, דוד והרשימה רק נמשכת. הם כולם נהרגו בדרך לאותה מטרה, שמדינתינו תוכל לחיות, שאנחנו נוכל לחיות. מספרם של חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה גדול כל כך. אנחנו רואים אותו כמספר כללי אבל כל סיפרה היא פנים, כל סיפרה היא בן אדם שהיה חי. אדם עם רגשות, מחשבות, אהבות. אדם אמיתי. לא סתם מספר אנונימי שאף אחד לא מכיר, בן אדם עם סיפור ועם משפחה. המשפחות השכולות עברו משהו שכל אחד מאיתנו מפחד לעבור. הם איבדו בן אדם יקר. יום אחד היה ויום למחרת נעלם. הכאב הוא בלתי נתפס. אז למשפחות השכולות רציתי למסור שאתם האנשים הכי חזקים שאני מכירה. הנפילה שעברתם היא כמו התרסקות מסוק. הטלטלה והפחד שאולי מזה שלא תקומו. ואולי אתם בכלל לא רוצים לקום. לא רוצים לקום ולראות עולם בלי האהוב שלכם, בלי מי שלמדתם להכיר. הכאב של להרגיש שאתה רק חצי, חצי משפחה, חצי נשמה, חצי בן אדם. אתם מדהימים וזה לא מובן מאליו שאתם מצליחים לקום בבוקר ולהמשיך בשגרה למרות הכאב. הם מתו בשביל שאנחנו נחיה. הקריבו את עצמם כדי שהמדינה תמשיך להתקיים. אני גאה לחיות במדינה עם צבא כזה!