אם יש לכם טיפה זמן, תוכלו לקרוא את ההתחלה של סיפור שכתבתי לשיעור ספרות ולתת תיקונים? ואיך כדאי להמשיך?

קוראים לי סמירה ואני גרה בעיר ריאד בערב הסעודית, אני בת 15 ולומדת בכיתה י'. החיים שלי בסך הכל די מושלמים, יש לי משפחה שאוהבת אותי ותומכת בי, אמא ואבא אוהבים, אח גדול ואחות קטנה שאני אוהבת כל כך. יש לנו בית גדול ואנחנו משפחה במעמד נפלא. יש לי בגדים, אוכל ומים, לא חסר לי דבר. אבל יש משהו אחד שהפריע לי מאז ומתמיד, בעצם, מאז שאני זוכרת את עצמי, אף פעם לא הרגשתי שייכת לגוף שלי, תמיד הרגשתי כלואה, ועדיין אף פעם לא הבנתי למה. אף פעם לא אהבתי דברים שבנות אוהבות, לא אהבתי בובות או שמלות, לא אהבתי לשחק עם הבנות, רציתי ליהנות איתן אבל מעולם לא הרגשתי בנוח. אני חושבת שמשהו לא בסדר בי. מה קורה לי? ניסיתי להדחיק את זה במשך שנים, אבל בכל יום שעבר המצב שלי הדרדר יותר ויותר. אגרתי הכל בפנים בימים, ובלילות שפכתי את הכל החוצה, זה קשה לעבור את זה לבד, אין לי אף אחד לדבר איתו ולפרוק, אף אחד לא מבין אותי...
הגיע יום ראשון, הלכתי לבית הספר, רואה את החבורה של הבנות מרכלות ואת הבנים משחקים כדורגל. לא הרגשתי נוח בשום מקום. גם בארוחת הצהריים הרגשתי די אבודה, לא ידעתי באיזה שולחן לשבת אז ישבתי לבד. פתאום הרגשתי טפיחה על הכתף, הסתובבתי ומולי עמדה ילדה שלא זיהיתי. היה לה שיער בצבע חום בהיר, הוא היה ארוך וחלק, היו לה עיניים כחולות עמוקות שיכלתי לטבוע בהן רק מלהסתכל עליה. "שלום" היא אמרה בקול עדין "אני מכירה אותך?" שאלתי מבולבלת. "לא, אני חדשה כאן" היא ענתה לי, "אפשר לשבת לידך?". "למה לא?" עניתי. היא צחקקה והתיישבה לידי כדי לאכול את ארוחת הצהריים שלנו. הרגשתי מוזר, אבל המשכנו לדבר ולצחוק ופתאום הרגשתי חיבור, משהו שלא הרגשתי מעולם לאף אחד.