(מי שחווה אתזה)איזה הרגשה יש כשההורים שלך מרביצים לך??

פחד בעיקר
לפחות אצלי

זה קשה.. וכואב (כאב בנפש)
זה גם מפחיד, שקרה סיטואציה כזאת תמיד לפני הייתי מתרחקת כדי שלא אקבל את המכה הזאת. פחדתי.
ואחרי שנים זה עדיין צלקת אצלי (לא צלקת פיזית אלא בנפש). זה לא משהו ששוכחים ברגע (ואני בטוחה שזה ילווה אותי במשך החיים שלי).
אז המון פעמים גם אחרי שנים עדיין יוצא לי לחשוב על זה..
עריכה; זה היה לפני שנים היום בלי עין הרע אין כבר את זה.

אני די רגילה לזה אבל כשזה קורה יש לי פרץ של שנאה עצמית, האמון כבר התערער לפני שנים אז אני לא מרגישה שום דבר לגבי זה, רק ריקנות אחת גדולה,
אני מרגישה חור שחור של שנאה עצמית בבטן.
אני מרגישה לבד בעולם ורוצה לספר אבל לא יכולה, אין למי, אני היחידה שנמצאת שם בשביל עצמי וגם זה בקושי, אני בקריסה נפשית תמידית פשוט המכות קצת מזרזות אותה

זה גורם למחשבה.
אם הם לא אוהבים אותי והם הדבר הכי קרובה אלי, אז מי כן?
תמיד חשבתי על זה.
ואני עדיין חושבת...

בושות כאב אכזבה

זה הרגשה שההורה שונא אותך כי אתה לא מבין למה הוא עושה את זה.
בגלל שחשבתי שאמא שלי שונאת אותי אמרתי לה שאני שונאת אותה כדי "להחזיר לה" אבל כשאמרתי את זה הרגשתי מזה רע וחרא מבפנים כי לא התכוונתי לזה ואמרתי את זה רק כי חשבתי שהיא שונאת אותי. (היא לא הרביצה לי אבל היא צעקה עליי הרבה והיו אפליות ביני לבין אחותי, אחותי הייתה תמיד מקבלת יותר בגדים, אז הרגשתי מקופחת, פחות טובה, וכאילו היא שונאת אותי)
אבל הדברים שאמא שלי אמרה היו נוראים, אבל ככה היא, מדברת בלי לחשוב ובלי להתחשב באף אחד כשהיא עצבנית.

ברגע שמישהו ירים עלי יד וירביץ לי אני אקום ואעזוב את הבית.
גם אם הם ההורים שלכם אין להם שום זכות לפגוע בכם לא משנה מה עשיתם! אפשר לדבר ולהסביר הכל במילים ולא בעונשים ובמכות כי זה לא מלמד, זה רק מגביר תשינאה, מרחק, מעציב, ופוגע באמון

לא חשוב בעצם

אצלי זה לא היה מוגזם כמו שאחרים וזה לא נשאר לי לצלקת
הם אוהבים אותי ואני אותם
זה בעיקר עצב בכי ופחד

זאת ההרגשה הכי נוראית שיש.. הרגשה שמי שרצה אותך הכי בעולם והבטיח שתמיד יהיה שם לידך פוגע בך מרצון..
היו רגעים שהייתי רוצה להיות מאומצת כי כשהם היו מרביצים לי זה היה בלי רחמים..
יש לי עדיין צלקת בגב ועוד כמה שתפי דם וסימנים אדומים שעדיין לא עברו..
אני שמחה שסיפרתי למישהו כי עכשיו במקום להיות בבית חולים אני בבית וההורים שלי הפסיקו להרביץ לי..

אהמ אני מניחה שהיתרגלתי לחרא הזה אבל התחושה זה...דיי נוראי.
זה כאילו אני חסרת כוחות, הם יכולים לפגוע בי,פיזית ונפשית,ואני לא אוכל לעשות שום דבר לגבי זה...ואני מניחה שהמחשבה הזאת מפחידה אותי...זה מפחיד אותי להיות כל כך חסרת כוחות ופגיעה מולם.
זה כמו לחיות בתוך סוג של כלא וכל החיים שלך להענש.
אני לא יודעת איך ההרגשה הזאת לאנשים אחרים אבל בשבילי אני פשוט מרגישה חנוקה,כאילו אם אני אעשה את צעד לא נכון גם אם זה יהיה הצעד הכי קטן שיש אני אשלם על זה וזה פשוט מפחיד.
מה שהכי גרוע זה שהם תמיד מנסים לגרום לי לחשוב שמה שקורה זה אשמתי, לא משנה מה קורה.זה תמיד אשמתי.
זה פשוט...מתיש.

הרגשה של חוסר אמון מוחלט וכאב (נפשי)
כאילו כזה אתה מרגיש שלאנשים שאמור להיות הכי אכפת ממך תוקעים לך סכין בלב ומסובבים אותו חזק.

משפחה היא דבר שאת הולכת איתו עד לקבר.
ואפילו מעבר לו.
אי אפשר להחליף, גם אם תשנה שם משפחה ושם הם עדיין היו אמא אבא ואחים שלך (אם יש לך אחים)
אבל מתישהו את תוכלי לצאת מהבית, ותוכלי למצוא את הטוב במשפחה אצלך.
וכן בטח זה עוד זמן אבל את תמיד יכולה לדמיין את הרגעים הטובים בעולם.
אבל מתישהו המשפחה צריכה לעצור.
כי את גודלת.
ואת כבר יותר מבינה.
הם לא יכולים לכעוס עליך ולהרביץ לך.
את מספיק מבוגרת כדי להבין בדיבור.
אבל כן.הם צריכים להבין את זה..