האם אני חושב בהיגיון? האם מגיע לי היחס?

אני תלמיד בכיתה יא' ואני כבר חמש שנים באותה הכיתה. יש קטע כזה של אנשים כלפיי שאני לא מקבל מהם לא הודעות, לא טלפון, אפילו לא הזמנות לאחרי בית ספר. מה שהכי עצוב? יש ילדים שמגדירים אותי בתור חברים שלי, אבל כשאני אומר להם שרע לי שהם מנתקים איתי קשר אחר יבית ספר לא אכפת להם. ועוד יותר עצוב? שהם כן בקשר עם ילדים אחרים בבית הספר.
נמאס לי. מגיע לי יחס. מגיע לי שבאוטובוס מישהו יבואו ויבחר לשבת לידי, ולא ישב לידי כי חברים שלו יושיבם לידי. מגיע לי שכשהולכים בטיול מישהו יבוא וילך איתי ואני לא אצטרך כל פעם מחדש להידחף לילדים שהולכים ביחד. מגיע לי לקבל הודעות בטלפון מידי פעם כדי להזכיר לי שיש עוד חיים מחוץ ללימודים. מגיע לי שבהפסקות יהיה לי עם מי להסתובב ולא להיות מוקף בילדים עם אובססיה חולנית לפלאפון שלהם. מגיע לי שיחייכו כשרואים אותי. מגיע לי שיתעניינו לשם שינוי בדברים שאני עוסק. מגיע לי שלשם שינוי אני לא אהיה זה שיוזם את השיחה ושמפעיל אותה. נכון אני לא מנודה ולא עושים עליי חרם, אבל מגיע לי אהבה מהסובבים אותי. מגיע לי יחס, תשומת לב, כי אני בן אדם והטבע של האדם זה להיות עם בני אדם אחרים.
האם אתם מסכימים איתי?(נאמנים אשמח אם לא תורידו לי נקודות הפעם במקרה שהשאלה לא חוקית או משהו בסגנון)