אין לי חברים, והכל בגלל ההורים שלי

כן, זה כנראה נשמע קטנוני להאשים אותם, אבל בכל מקרה אני נורא עצבנית כרגע אז וואטאבר..
אני מסורתית שמכריכים אותה להתלבש צנוע, שזה אומר חצאיות וחולצות ארוכות, אסור בנים, אני באולפנה שאני שונאת, אני לא יכולה לעצב לעצמי את החדר, אסור לי ווצפ, אינסטה, פייסבוק, סטיפס, או כל פאקינג רשת חברתית קיימת, בקיצור, הבנתם את הנקודה, אני תקועה.
אף פעם לא הרגשתי שאני לבד, הרבה אנשים מחשיבים אותי לאדם מאד חברותי, ואני מאד נחמדה ונעימה, ואני לא כותבת את זה כדי לצאת טוב, אבל הבנות בכיתה שלי מאד שטחיות, ורק לאחרונה קלטתי שאין לי באמת הרבה חברות, וגם אלה שיש לי חרא, יש אחת שהיא מקובלת אבל חברה שלה כל הזמן מתחנפת אליה ומרחיקה אותה ממני, וזה עובד,רב הזמן היא מגעילה אליי, נקרא לה א', ויש את ל', היא דווקא נורא חמודה ושנה שעברה היינו נורא קרובות, אבל אז, נ' ילדה מטומטמת, אמרה לה להתרחק ממני, והיא פאקינג הקשיבה לה, ויש את ח', הבגידה הכי כואבת, אנחנו חברות קרובות, אבל.. היה לילה אחד שהיו בעיות בבית, בעיות מאד גדולות, אבא שלי הודיע לי שיכול להיות שהוא יחפש חברה מתישהו, ושהוא מוותר על אמא שלי, אני ואמא שלי יצאנו לשיחה בלילה בפארק כדי לנהל שיחה, ואמרתי שאני לא רוצה להיות בבית, והיא הבינה והסכימה לי, אז אמרתי לח', שיש בעיות בבית, ואם אני יכולה לישון אצלה,והיא אמרה שהיא תשאל את אמא שלה, במשך שעה חיכיתי שהיא תשאל את אמא שלה, ואחרי שהיא לא חזרה אליי כבר המון זמן ,התקשרתי לאמא שלה, ושאלתי אם ח' שאלה אותה משהו, היא אמרה שלא ונתתנה לי את ח', ח' שאלה את אמא שלה והסבירה לה את המצב, ואמא שלה הסכימה, ואז ח' כתבה לי בפאקינג הודעות..
"נ'(השם שלי אני לא סתם אנונימית, אני לא מחפשת צומי או רחמים) נ' את לא יכולה לבוא"
"פשוט אף אחת לא ישנה אצלי.."
קיצר בסוף נשארתי בבית, ומאז אנחנו לא כל כך חברות..
אני מרגישה שאנשים נרתעים ממני בגלל הלבוש שלי, כי אני נראית כמו דתייה, ובלי קשר, אני ממש אוהבת גינסים, וגם לבשתי עד גיל 11,(אני בת 14 וחצי) אסור לי לצאת לשום מקום לבד, אפילו לפארק שהוא שני מטר מהבית שלי,באמת, אני מנסה לדבר עם אמא שלי אבל היא לא עושה כלום, בקיצור, אני לא מתכוונת לחכות 3 וחצי שנים בשביל להיות שמחה ולא בודדה,
יש מישהו שיכול לתת לי איזה עצה?, או מישהו בנעליים שלי?