בבקשה עזרה, אני לא יכולה יותר להחזיק את זה בתוך, אני חייבת לחלוק, עזרה ותמיכה

בילדות היה לי ידיד היינו הכי קרובים אחד לשני ולכל מקום הלכנו ביחד כי ההורים שלנו היו החברים הכי טובים, אפילו טסנו ביחד. הוא היה לי מאד קרוב אבל ההורים שלנו רבו והפסקנו לדבר. כיום, אנחנו לא מדברים איזה 3 שנים או יותר,אפילו מילה אחת לא אמרנו אחד לשני. אני יותר גדולה ממנו בשנה. אנחנו ביחד בבית הספר ואני רואה אותו כמעט כל יום לכמה רגעים בהסעה והוא לפעמים מסתכל עליי. (אני בכיתה ט' והוא ח') אני כלכך מתה מלהגיד לו משהו אבל אני לא מצליחה. במהלך השנים האלו הבנתי שהוא ממש חסר לי ואני רוצה להיות קרובה אליו וכנראה התאהבתי בו (ממש!), אז לא הייתי יכולה לחשוב שאתאהב בו, עכשיו הוא גדל ונהיה חתיך, גבוה וחמוד גם אז הוא היה חמוד ואהבתי את האישיות שלו אבל לא היו לי רגשות כאלו ומחשבות של התאהבות וכ'ו כי הייתי קטנה. אני זוכרת שתמיד כשהיינו הולכים לאנשהו ביחד כולם חשבו שאנחנו אחים כי אנחנו דומים כמו 2 טיפות מים. אני זוכרת שהיה לי ממש כיף איתו ואף פעם לא היה לי איתו משעמם. אני זוכרת איך שיחקנו במשפחה ועכשיו אני נזכרת בזה עם חיוך על הפנים. עכשיו בבית הספר הוא ממש פופולארי ואני סתם איזה מישהי שאף אחד לא מכיר ו"חננה חרשנית" כי אני מוציאה בכל המבחנים 100.
בקיצור, כל פעם שאני רואה אותו הלב שלי מתקתק בטירוף כמו עם אף אחד וכמה שהייתי רוצה להגיד לו משהו אני לא מצליחה כי אני אראה סתומה נואשת אחרי 3 שנים שלא דיברנו. כשהוא עובר לידי אני חושבת על ללכת אחריו ופשוט לחבק אותו מאחורה ולהגיד עד כדי כך אני מתגעגעת אליו והוא ממש חסר לי ואם יכולתי להעביר את הזמן אחורה לעולם לא הייתי מפסיקה לדבר איתו, אבל בטח הוא לא יגיד כלום כי הוא פופולארי גם אצל בנות ולמה הוא יחשוב עליי- על עבר מטופש שכזה.