אני בת שירות, בתקופה לא טובה כבר כמעט חודש היו פעמים שנרגע ואז ישר חזרו המחשבות גם על הנהיגה בעיקר על השירות שלי

שאין לי בשירות חיבור עם הצוות ,אני עושה בחטיבת ביניים, הם לא מתעניינים כל כך, חלק בודדים כן מתייחסים שואלים מה נשמע אבל יש כאלו שאפילו שלום לא אומרים..אני בקושי בחדר מורים ואני יודעת שכן דיברו עליי מאחורי הגב בעיניין הזה ,בוודאות יודעת .. הסגנית גם נותנת עקיצה קטנה בווצאפ כדי שאבוא לחדר מורים יותר וגם הרכזת שלי דיברה עם המנהלת והסגנית והסבירה להם שאני לא מרגישה נוח עם הצוות.
בלי קשר עוד משהו שדי מעמיס עליי התקופה הוא העצבים של אמא שלי, היא מאוד רגילה לעשות שברים בבית אבל כואבת לה הרגל נתפס לה שריר כבר כמעט חודש ומאז היא רק מתעצבנת עלינו ואומרת שאנחנו לא עושים מידי פעם ואפילו עליי באופן אישי היא כבר מתעצבנת ואנחנו כן עושים ומשתדלים ,היא אמרה לי לעשות עכשיו משהו ואמרתי לה שאעשה אחרי המקלחת אז התווכחנו ובסוף עשיתי אבל היא דיברה אליי לא יפה קיבלתי קצת הלם בתוך תוכי . כי אני ואמא שלי ממש קשורות אחת לשנייה , ואז כשהיא ראתה טלויזיה ואני סידרתי במטבח בכיתי לא רציתי שתשמע אבל אח"כ היא הגיעה למטבח ראתה שאני בוכה ולא אמרה כלום. היא בטח חושבת שבכיתי בגלל מה שאמרה לי ובגלל מה שקרה מקודם שהתווכחנו אבל זה לא רק בגלל זה אלא זה באופן כללי על התקופה הזו שהיא גם ככה קשה לי ואפילו אמא שלי אני מרגישה שכבר לא מצליחה להבין אותי. גם כשאני משתפת אותה מידי פעם על השירות שלי שלא טוב כל כל עם הצוות וכ'ו.. היא אומרת לי שמכל דבר אני מתרגשת ושאני אפסיק כבר להתלונן ואתחיל להסתדר עם אנשים . ממש קשה לי כבר .
מה לעשות כדי שהיא תפנה אליי בסופו של דבר ותבין שאני כן צריכה את התמיכה?
אני מרגישה שאפילו הקרובים אליי כבר לא כל כך איתי עוזרים ותומכים מה לעשות?
אני כותבת ותוך כדי הדמעות יורדות על הפלאפון.