מה דעתכם על זה? כתיבה שלי

הטלפון נהיה החבר הטוב ביותר של האדם,
רק חבל שהוא לא יכול באמת להחזיר אהבה גם.
בכלל חבל שהמילה התמכרות יותר משחקת תפקיד מאהבה,
כל אחד מכור ללהחזיק מסך מלא בקרינה בין הידיים כל כך חזק ובכל שנייה.
למה? כי זה החברים שלך, עולם ומלואו, הנגישות לראות את העולם בקטן בכל מסך של חבר משלו.
זה גאוני, זה לא לפספס שנייה אחת בחיים,
להתערב לכל אחד לתוך הבפנים, השדים, אפשר לקרוא על אנשים רק דרך תמונה וקצת משחקי מילים, אני רואה מלא חסרי בטחון שמסתתרים.
אפקטים, סטורים, חיוכים, לשנות מציאות דרך אינסט.. וגרם.
זה לא עושה לי את זה כל עידן הריגושים,
חיים בין להתנסות לבין למהר בין לגלות עוד ובין סקרנות ובין תמימות מסוכנת ובין חכמה שגדלים אליה, כשהכל נגיש הכל נגיש. גם החכמה.
גם הטיפשות..
זה עושה את החיים קצת פחות מציאותיים אבל קצת יותר מובנים,
אפשר לראות כמה אנשים מחפשים למה להשאב וכמה ריקנות יש לכל אחד עמוק בחיים.
עד כמה זה מורגש או כמה בלב שלו יש סיפוק
כמה קל להסתכל על הדשא של השכן, יותר נכון את הסטורי
ורק לנסות לשדרג את הדשא כי כשהכל נגיש 24/7 ,הכל נגיש.
אז תשנה לעצמך תסטורי היום, איפה אתה רוצה לסיים אותו? איפה אתה רוצה שכולם יראו?
אולי תפסיק אבל לנסות להסתכל עליו כל שנייה? ולמה לעזאזל אכפת לך כמה ומי ראו? זה החיים שלך!
אה שכחתי, זה כל קטע, שכולם יראו..
היום ראיתי סבא מצלם עם מצלמה
את הנכדה הקטנטונת בדשא, עם תחפושת פורים, זה היה כל כך תמים, כל כך הזכיר לי למה צילומים באמת נועדו.
וזה חבל, שאנשים שכחו שזכרונות זה מחוץ לפרופיל או מסך, זה פאקינג פיזי ומוחש.
זה יכול להיות מודבק לך על קיר בחדר או באלבום קטן וחמוד כמו שפעם עשו.
אבל לטוב ולרע..
שמשהו נגיש לנו מפסיקים קצת להעריך
מזה לצלם את הקרובים שלך מאהבה שיהיה תיעוד לרגע לשניכם, להוציא תמונות טבעיות, שבאמת יזכירו לנו וישארו, ולא לסמוך על גיבויים ומסך זכוכית שדפק לכולנו את המוח.
ותמונות שלא תמיד רואים אותנו ואת הקרובים שלנו, סלפי עם חצי פנים סלפי עם פילטרים על הפנים, סלפי לא סלפי.. זה מה שנשאר לנו להראות לנכדים?