אפשר דעה על משהו שכתבתי?

לא נמאס לך? לא נמאס לך להרוס לי הכל? לא נמאס לך לפגוע בי? לא נמאס לך לשלוט בילדה שתמיד תתנגד לך?
אני לא מבינה אותך, אני בחיים לא אבין.
את רוצה להרוס? את רוצה לעזור? למה את כאן?
יש ימים שאני רק מתפללת שתעלמי, יש ימים שאני ככ רוצה שתחזרי אלי ותמשיכי לשלוט בי.
את לעולם לא תאהבי אותי, את בחיים לא תהיי מרוצה.
את בחיים לא תתני לי להרגיש טוב, כל ביס הכי קטן והקול שלך פשוט עולה לי בראש, את פוגעת ומרסקת אותי אבל לך? לך לא אכפת, את רק רוצה שאני אפסיק לאכזב אותך ואתחיל להקשיב, את רוצה שאפסיק לאכול, את רוצה לחזור לשליטה.
אנורקסיה נרבוזה דיפלומה - זה השם שלך, השם של הסדיסטית הכי גדולה על פני האדמה, השם של החברה הכי טובה שלי, השם של המדריכה שלי.
את אנה, את תמיד פה איתי, בין אם ארצה או לא, אני תקועה איתך לכל החיים. "אנחנו צריכות ללמוד לחיות ביחד ובשביל זה, את צריכה להתחיל להקשיב" את אמרת לי, מאז, לא העזתי להפר את הדרישות שלך.. כי את, את האחת שהכי קרובה אלי, הולכת להשאר כאן לנצח ואני אהיה חייבת ללמוד להסתדר איתך והדרך הכי טובה? לפגוע בעצמי, בגוף שלי.
את קובעת הכל, סדר היום שלי סובב סביבך, את מחליטה בין אם אלך לארוחה משפחתית או לשחק אותה חולה, את מחליטה אם אצא עם חברות או אטען בפעם המליון "אין לי כוח, אבוא פעם הבאה", את קובעת מתי אני אוכלת.. אם בכלל, את מחליטה אם לזרוק את הסנדוויץ שאמא הכינה בבוקר או לאכול לפחות ביס אחרי ימים שלא אכלתי שום דבר ואם אני אסרב לך? אני אתחרט על זה מאוד, שתינו יודעות כמה זה יפגע בי וכמה זה יהיה לי קשה אז אני מעדיפה להקשיב לך ולתת לך להיות בשליטה.
אתמול בלילה חשבתי עליך, כנראה זה היה כי הייתי רעבה אחרי יומיים שלא הכנסתי כלום לפה חוץ ממים - כמעט קמתי למטבח אך ישר באת, בחדר חשוך בלי שום כניסות או יציאות, עמדת שם בפינה, צעקת וכעסת.. ואני? אני ככ פחדתי לזוז, אני נצמדתי לקצה המיטה והתכסתי בשמיכה, לא רציתי לתת לך לראות אותי, לא רציתי לאכזב אותך. אבל ככה או ככה ידעתי שאת רואה, את ראית הכל וככ כעסת, פחדתי ממש, כמו שאף פעם לא פחדתי.. מאז את לא יוצאת לי מהראש, את מוציאה כל מחשבה אחרת כדי שאת תהיי בשליטה, את לא רוצה לקחת סיכונים - את מוציאה כל דבר אחר שאני יכולה להתרכז בו, את רוצה להיות הדבר היחיד שאני חושבת עליו. את רוצה לשלוט בי במאה אחוז.